התנאים בשבוע האחרון, מסביב לגמר הגביע, גרמו לכך שרוב חובבי הכדורסל יחשבו שהפועל ירושלים יכולה לקחת את הגביע ממכבי תל אביב. זה התחיל בתקופה הטובה שבה הייתה נמצאת הקבוצה של דני פרנקו (למרות שניצחה בעיקר קבוצות תחתית בליגה), התחבר עם תקופה המעט בעייתית של מכבי, פציעה של סופו ויתרון הביתיות של האדומים. אם כל זה לא מספיק, שחקני ירושלים דיברו על כך שהם פייבוריטים – וכל אלו התחברו לתחושה שהקבוצה של אורי אלון מגיעה לקחת את הגביע עם הציפורניים והשיניים.
בפועל, הדברים נראו אחרת לגמרי. שתי הקבוצות אוהבות וצריכות לשחק מהר, וכך היה במשך כל העונה. גם ירושלים ידעה שיש, פחות או יותר, מתכון שאיתו אפשר לעצור את הצהובים: משחק עומד. אלבה ברלין שיחקה כך וניצחה את אלופת אירופה, מכבי חיפה שיחקה כך והתישה את הצהובים עם הארכה ומשחק צמוד. אבל, יש עוד קבוצה שהדרך לעצור אותה היא משחק עומד – .
כדי לעצור את משחק הריצה של היריבה, צריך לשחק בצד ההתקפי משחק טוב וסבלני, ואת זה אלבה, לדוגמא, עשתה מצוין. מצד שני, בכל פעם שמכבי רצה, צריך לעשות עבירה והגרמנים והחיפאים עשו זאת היטב. אצל ירושלים זה לא יכול לעבוד כי לפרנקו אין השחקנים בשביל זה. אין לו את השחקנים האגרסיביים שחושפים ציפורניים ולכן כל השנה הוא ושחקניו מנסים לשחק מהר, ודווקא בבית בגמר גביע, קשה לשנות סגנון.
ג'רמי פארגו שחקן מוכשר ברמה גבוהה, אבל רק במגרש פתוח. אין לו משחק חדירה מספיק טוב עבור משחק עומד כי הוא לא אגרסיבי מספיק, ולכן הוא מתפרע עם זריקות משוגעות, אך למזלה הרע של ירושלים, הן נכנסו. מכבי באה עם שיטה הגנתית שבפיק-אנד-רול יש חילופים לליאור אליהו, אבל עם ג'וזף ג'ונס נשארים. לכאורה זה נראה כמו יום קל בעבודה לאליהו מול אוחיון/פארגו/היינס, אבל הוא לא סיפק את הסחורה עם הגב לסל וגרר החטאות ואיבודים. טיוס נותן לגבוהים מולו לקבל את הכדור בקלות. זה היה אמור לתת לירושלים הזדמנות להכניס כדורים לג'ונס כדי שימשוך ממנו עבירות וישיג נקודות קלות, אך ירושלים לא הצליחה לבצע זאת.
דווין סמית' במשחק ענק, סחט מעצמו כל טיפה של מאמץ בשני הצדדים של הפרקט. היחיד שחודר לטבעת ויוצר מגע עם היריב בשביל עבירות. גם יוגב אוחיון היה מצוין, בעיקר כשחדר לצבע ומסר לשחקנים שעשו תנועה או נעמדו על קשת השלוש. מנגד, אליהו, אחד הישראלים המובילים של ירושלים, צריך ללמוד לסגור את החדירה לצבע. לנדסברג וסמית' חדרו מולו בקלות, מכבי זיהתה זאת וברבע השלישי הלכה עם רנדל בכל הכח. בסופו של דבר, המחצית הראשונה הייתה צמודה בעיקר בגלל ברייסי רייט המעולה והמגוון. ברבע השלישי, כשמכבי ברחה, ירושלים ניסתה לשחק עם סמית' בצבע כשג'ונס הוא זה שמוסר לו ואז נכנס פנימה - אבל ג'ונס חייב לדעת לסיים את הצירוף הזה עם סל ולא לבכות לשופט על כל נגיעה.
לחצי השני עלתה מכבי אגרסיבית, החלה לשמור והעלתה הילוך. לעומת ירושלים שחיכתה למומנטום – הצהובים לקחו אותו. כשאתה נותן למכבי לרוץ זה נגמר בסלים קלים, הטבעות ושואו-טיים ולירושלמים כבר לא היה כח וכלים לחזור מפיגור דו ספרתי. אליהו והלפרין הלכו לאיבוד ולא הצליחו לעשות את מה שעבד להם במשחקים קודמים.
ואם נחזור להתחלה, ולתחושה שירושלים פייבוריטית ובאה לקחת גביע. כנראה שלפני המשחק הזה כולם שכחו משהו חשוב – מכבי כבר הגיעה לאולמות הרבה יותר קשים מהארנה, עם הגב לקיר ובמצבים שנראו אבודים – אבל חזרה עם ניצחונות, וגם הפעם. מכבי יודעת להגיע למשחקים מכריעים, לא משנה עד כמה קשה האולם, וכמה קשה היריבה, וכמה מכבי נחותה. כשהתואר מונח על הכף, הצהובים יודעים להרים אותו.
