נתחיל בחידה לבעלי הפועל ירושלים בכדורסל. איך לוקחים גופיה אדומה, אולם חדש, מאמן מבטיח וצעיר יחסית, אמריקאי גבוה דומיננטי ושני ישראלים בכירים, והופכים אותם לסיפור הצלחה? רמז: מקום ציבורי שבעבר הוקרנו בו סרטים.
נכון, הפועל ירושלים עדיין מקדימה את בטבלה, אבל זו כנראה טעות אופטית בלבד. המפעל החברתי מהחצר האחורית של רחוב אוסישקין עושה פעמיו בקצב שיא על-מנת להפוך לאלטרנטיבה של האלטרנטיבה המדומה מהבירה. עם קהל שמעודד ללא הרף גם במינוס 20 מול מכבי, עם שחקנים שמשחקים קודם כל בשביל הסמל ורק אחר כך בודקים את חשבון המזומנים, בחירת זרים בינגו ומאמן שהיה בטופ של הכדורסל האירופי, הפועל שועטת על הכביש המהיר להצלחה. ובינינו, רק עם הנשמה של מתן נאור אפשר להנשים חצי אולם במקרה של התקף לב פתאומי.
יינסי גייטס הוא "גניבה" לא נורמלית, ולא רק בגלל שהוא עוד לא בן 25. גייטס כזה בעיקר מהסיבה שהוא לא פוגע במרקם הקבוצתי. רביב לימונד ומתן נאור משחקים העונה מצוין, לא משהו שניתן להגיד בפה מלא על יותם הלפרין וליאור אליהו שנראו אשתקד יוצא מן הכלל ונראים אחרת לגמרי עם צירופו של דונטה סמית'.
אולי מירושלים הרחוקה קשה לראות מה נעשה במדינת תל-אביב, ודאי כעת עם האובך שהביא עמו מזג האוויר והראות הלקויה. אך בפעם האחרונה שבדקתי, מתחם חודורוב נמצא ממש קרוב. ואיך ייתכן שהאח הגדול מהכדורגל לא נותן אפילו מבט קטן במתרחש בחצרו האחורית הקטנטנה? אם מישהו מהכדורגל רק היה מציץ, הוא היה רואה איך גדל פלא קטן שדוחק בצמרת הטבלה ללא הפסק. ברקוביץ' גאון כדורגל, עידו חג'ג' הוא ככל הנראה איש עסקים ממולח. לשניהם לא יזיק לשבת לקפה עם אורי שלף.
אין לי חצי טענה כלפי אסי דומב. דומב היה שחקן מצוין ונראה שיש לו אופי מספיק חזק על-מנת לעמוד על הקווים. הבעיה של דומב היא אותה בעיה שיש השנה באיגוד השופטים. חוסר ניסיון. לפני שהתחלתי לכתוב באתר ערוץ הספורט כתבתי ארבע שנים באתר שכוח-אל ונתתי פרשנות ספורט ברדיו ללא יותר מדי מאזינים. זה אולי פחות מעניין, לבטח פחות נוצץ. אבל הניסיון מחשל, מלמד ומכשיר אותך לדבר האמיתי.
דור המאמנים הצעיר והמבטיח אשר כבש בשנים האחרונות בסערה את ליגת-העל סובל מאותה הבעיה ממנה סובל דור השופטים הצעיר. לפני שמונה מרקו בלבול למאמן ראשי בבני סכנין (הרבה לפני מכבי חיפה) הוא היה עוזר מאמן של אברהם גרנט, אלי גוטמן, רן בן-שמעון, אבי נמני ואימן את הפועל באר-שבע בליגה השנייה. אם אותם שופטים צעירים היו עוברים ארבע שנים בלאומית לפני שהיו מקבלים את המשחק המרכזי בליגת-העל, הם לא היו נראים במגרש כאחוזי תזזית. אם כל שחקן עבר שמתיימר אי פעם להיות מאמן מוערך בליגה הבכירה היה מכבד את עצמו ולא מחפש קיצורי דרך, הוא היה מאמן שלוש שנים בנוער ורק אז מרשה לעצמו לנסות ולקחת קבוצה מהלאומית, לאמן אותה מספר שנים, ולנסות לטפס מעלה. אפרופו קטש וחבורתו, עודד הוא דוגמא מצוינת לכך.
קטש התחיל את דרכו כמאמן בגליל אך התפתה למהלך תמוה של הנהלת מכבי תל-אביב שחשבה שהקסם הקטשי כבר ישלים לבד את החלל העצום שפיני השאיר. אחרי סאגה לא נעימה במיוחד הצדדים נפרדו ועודד חזר לגליל על-מנת להתחיל מלמטה. הוא הבין שלהיות גאון כדורסל לא מספיק בשלב הראשוני של קריירת האימון. בעטייה של אותה התחשלות בגליל-גלבוע, בה גם זכה הודות למנהלת הליגה במשחק אשר זיכה אותו באליפות, קוצר היום קטש את הפירות ועמו כל הפועל תל-אביב על שלל אוהדיה.
ועכשיו, עם אולם ביתי אמיתי, קהל אוהדים שלא הפסיק לעודד גם בליגה הנמוכה ביותר, בהפועל יכולים לחכך ידיים בציפייה לדרבי הראשון בדרייב-אין מול מכבי בעוד שבועיים. אם כל הקוביות תסתדרנה בסדר הנכון ואריק זכרונו לברכה יזרוק איזו מילה שם למעלה, אולי שמעון מזרחי ייאלץ בסוף המשחק שוב לסתום את האזניים על-מנת שלא לשמוע את אותו ריטואל שהפך קבוע בשנים האחרונות אחרי נצחונות של הפועל על מכבי ובו מתן נאור, בדואט שלא היה מבייש את אחינועם ניני וריטה, צועק עם הקהל 'הפועל אימפריה'.
כי סרט שכזה הוא כבר לא מוכן לראות, אפילו אם זה בשורה הראשונה בדרייב-אין.
