קובי בראיינט וחבייר סאנטי הם סמלים, לטוב ולרע. חיזוק הקשר הרעיוני ביניהם באמצעות מצב בריאותי קלוקל גם הוא סמל. לשחיקה, להגזמה, לניצול. גל הפציעות לאחרונה, ובראשו דילול סגל הלייקרס עד למחליפי מחלקת הקט-סל, מראה עד כמה העומס חסר הפרופורציה רומס את הספורטאים, את התחרות ואת העניין.
רק דמיינו לעצמכם את בוסטון מגיעה לפלייאוף עם רונדו, את רוז מצטרף לחבורה הלוחמנית של שיקגו, את לוס אנג'לס עם בראיינט, נאש, בלייק וגאסול בריאים (שלא לדבר על מטה, מיקס והיל) מול סן אנטוניו, את ווסטברוק ממשיך לתת גיבוי לדוראנט בדהירה במערב, את ווייד מגיע למאני-טיים בשיאו. בלעדיהם, הפלייאוף פחות טוב ממה שיכול היה להיות. בלעדיהם, הטעם מעט דלוח. בלעדיהם, יש תחושה של פספוס.
ברור שתמיד יהיו פציעות ושלא כל פגיעה קשורה לעומס, אבל לא נעשה צעד לקראת השחקנים. לקראת כולנו. הדוגמא המובהקת ביותר היא ה-NBA, שם תאוות בצע במסווה של מסורת משבשת את הענף מבפנים. 82 משחקים בעונה הסדירה בלבד, כשבתווך טיסות ארוכות, אימונים מפרכים ולילות טרופים במלונות, הם מתכון בטוח לשחיקה חסר פרופורציות. כך משחקים רבים הופכים לחסרי חשיבות בעונה שלא באמת מתחילה לפני פגרת האולסטאר. אין שום סיבה שבליגה עם 30 קבוצות לא יסתפקו במפגש בית וחוץ עם כל יריבה ויגיעו לפלייאוף אחרי 58 משחקים – סכום לא מבוטל בהחלט.
השחיקה בכדורגל, לעומת זאת, היא במידה רבה אשמתם של המאמנים. אמנם מדובר במשחק מתיש יותר עם פוטנציאל לפגיעות מסוכנות יותר, אבל גם עם המפעלים היבשתיים ועל פני עונה ארוכה מדובר במשימה אפשרית. אלא ששחקנים, מטבעם ובצדק מבחינתם, רוצים לגמוע כל דקה ותפקידו של האיש על הקווים לפרוס את הנטל לפרוסות הגיוניות. כמו גנרל שצריך להציע פתרונות למתקפה והמדינאי שמושך אותו לאחור וחושב גם על אפשרויות דיפלומטיות. אין שום סיבה ששחקן בן 39 כמו חבייר סאנטי (1,102 משחקים רשמיים בקריירה הבוגרת), על אף כושרו המעולה ויכולות פיזיות חייזריות, ירשום 52.4 הופעות בממוצע לעונה על פני 21 שנה – רובן המכריע בהרכב הפותח. וזה לא קשור לגיל, כי גם ליאו מסי בן ה-25 הגזים בעונה שעברה עם מעל ל-70 משחקים בכל המסגרות.
כך בסוף כולם נפגעים - השחקנים, המאמנים, הבעלים והצופים. ובשביל מה, הזדמנות לגזור עוד קופון? צ'אנס לתת עוד גול מול לבאנטה? אפשרות לנצח שוב את וושינגטון? עדיף שהם יגיעו למאני-טיים, כי בזכותם הכסף משולם.
