דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם עולים על הרכבת מברלין למינכן, ובספסל לידכם יושב לו פפ גווארדיולה. קורא איזה עיתון, משחק פיפ"א או שומע את ביונסה באייפד, ממש כמו כולם. לצידו, אתם מאתרים גם את פיליפ לאם, מריו גצה, פרנק ריברי ותומאס מולר, מריצים צחוקים ברביעית המושבים הסמוכה. נשמע קצת מופרך, לא? ברור. אלא שבמרחק של כמה אלפי קילומטרים משם ובמועדון מעט קטן יותר מבאיירן, זוהי המציאות. ממש כך, אחד לאחד.
ברוכים הבאים לעולמה של הפועל עכו.
6:55, יום שני, תחנת השלום בתל אביב. עם קפה טייק אווי ביד ובחולצת אדידס שחורה, מגיע יובל נעים. ככה זה, כמעט בכל בוקר בדרך לאימון בצפון. "אם לא הרכבת, אין סיכוי שהייתי מאמן בעכו", הוא קובע בנחרצות, "הפקקים האלה, לך תעבור אותם יום יום... זה קשה". ותכל'ס, אפשר להבין אותו. עד לא מזמן הוא עוד היה מאמן בית"ר ירושלים - אולי המשרה הכי קשה, לוחצת ומתוקשרת בישראל - ופתאום הוא עובד במקום שרק הרכבת מאפשרת הגעה נוחה אליו.
הוא מתיישב, הקפה עדיין ביד. בתחנה שלאחר מכן עולים מושיקו מישאלוף ושלומי לוי, אחר כך מצטרף גם אלי זיזוב. וכולם אחד ליד השני. החיילים והנוסעים מסביב, אגב, לא ממש שמים לב שאלו שלידם מתרוצצים בשבתות על הדשא ובטלוויזיה. "אז איך מגיעים החבר'ה של נתניה - טגה, דנין וסטיבן כהן?", שואל נעים. "באוטו", מישאלוף משיב. כמה דקות לאחר מכן כל השלושה עולים על הקרון. "אין לך מושג אתה, אה?", מטיח נעים בחיוך באחד השחקנים הוותיקים שלו, ושם לב שבעצם חצי מהקבוצה נמצאת כעת ברכבת, אחרי שגם אלי בכר, מאמן השוערים, הצטרף לחבורה.
זה מה יש
והמצב האבסורדי הזה יכול לקרות רק בקבוצה כמו עכו, במקום שנמצא הכי רחוק מהמיינסטרים, תרתי משמע. מצד אחד זה נראה קצת מוזר (עזבו אתכם גווארדיולה, לאריק בנאדו זה היה קורה?), אבל מנגד יש בזה משהו קסום: איפה עוד תראו כזה דבר? פעם, כך מספרת האגדה, קנו את בובי צ'רלטון בשלושה כדורי גלידה; היום, לכל שחקן - כמעט בכל קבוצה - יש רכב צמוד. שלא תתבלבלו, גם לשחקנים של עכו יש כלי תחבורה שמספק להם המועדון, אבל נדמה שהם מבסוטים להגיע כל יום יחד. כולם, גם המאמן.
הפקקים, אתם יודעים.
נעים הוא בכלל סיפור מעניין. לפני רגע, כאמור, הוא היה במקום זוהר כמו בית"ר, עכשיו הוא נמצא בקבוצה עם סקס אפיל של אילנה דיין בנעלי בית. "אם לא זה, אז מה אני אעשה?", הוא אומר בכנות ומתחמק מקלישאות כמו 'אלו החיים של המאמן'. אם תרצו, נעים הוא אחד שאומר הכל בפנים. כמו אייל ברקוביץ', רק שהוא לא יגיד על עצמו שהוא 'אומר את כל האמת בפנים'. הוא פשוט עושה את זה, בלי יותר מדי מניירות. עם כוס הקלקר של הקפה, בקרון של הרכבת. כי זה מה יש כרגע.
באיזור 8:30 יורדים מהרכבת. הפעם, כך מספרים השחקנים, האימון יתקיים במגרש החלופי. ולכולם חשוב להדגיש את זה, כדי שחלילה לא יתקבל הרושם הלא-נכון. "זה כלום לעומת המתקן החדש שבנו לנו בעכו", מבהיר זיזוב, שנקלט מהר כבר בשבוע הראשון שלו. אבל למען האמת, חוץ מהעובדה שהמגרש קוצץ בחצי, בגלל שבנו בצמוד אליו מסילת רכבת (!), הוא דווקא מתוחזק לא רע. "זה באמת הרבה פחות טוב ממה שיש לנו ביום יום", מתעקשים השחקנים פעם אחר פעם, רק כדי להמחיש עד כמה טובים התנאים בעולם האמיתי.
המוטיבטור
לפני האימון חלק מהשחקנים עוברים טיפול ועיסוי בכל מיני שמנים, דקות לפני שהם יוצאים לקרב. ככה זה מרגיש. חום אימים, בלי טיפת צל, ומאמן הכושר אהוד בן שושן מריץ אותם מתחנה לתחנה – כמו בהפסקה פעילה ביסודי – רק ששם לאף אחד אין הנחות ומידת הרחמים נשארה איפשהו ברכבת. בכל זאת, אוטוטו יש משחק מול מכבי תל אביב.
מי שמנסה לחפף (ויש כאלו...) חוטף על הראש. אם זה מעוזר המאמן, איציק טוויזר, ואם זה מנעים בעצמו. ברגעים האלו, בעצם, אפשר להבין למה כולם מדברים עליו כעל 'מוטיבטור'. למה הוא תמיד 'מטריף את השחקנים שלו'. רגע לפני כן הוא היה סחבק מארץ הסחבקים, רגע אחר כך הוא גוער בגיא דיין שלא עשה בדיוק את מה שצריך; רגע אחד הוא מסתלבט על מישאלוף, ברגע שאחרי זה הוא משתגע כי אותו מישאלוף לא סגר נכון במשחק האימון הפנימי של 5 על 5. "ככה אני שומר אותם דרוכים תמיד", הוא מסביר בפשטות. "הם אף פעם לא יודעים איזה 'יובל נעים' הם יקבלו. כך אני יודע שהם יתנו תמיד 100 אחוז".
בסוף האימון, כאילו משתחררת איזו ניצרה והכל חוזר לקדמותו. החלוץ החדש, לאונרדו קוסטה – אחד עם שרירים וקעקועים שנראה כאילו שלפו אותו מסרט של ואן דאם – עושה התערבות עם דודו גורש. כולם צופים מהצד ועוד מהמרים מי ינצח. הנידון: כמות הפנדלים שהברזילאי יצליח להבקיע לשוער הראשון, מתוך חמישה. לתדהמת כולם (או שלא?), חמש מחמש. ואז מגיע השוער השני, שלומי איטח, ומצליח לעצור בעיטה אחת של קוסטה. הוא משחרר צעקה כאילו הוא ניצח עכשיו מינימום בחצי גמר המונדיאל: "ספרו את זה לילדים שלי, כדי שהם יידעו מה אבא שלהם עושה".
שורדת
יום שני היה יום יחסית שונה בעכו. במקום אימון בוקר אחד, נקבע אימון נוסף גם לערב. בשל כך, החזרה של החבר'ה "הקבועים" ברכבת נדחתה מעט, ובמקומה הולכים כולם לארוחת צהריים במסעדה ולאחר מכן למנוחה במלון 'חוף התמרים' בעיר. הצוות המקצועי תופס שולחן אחד, השחקנים מתיישבים כולם יחד בשני שולחנות ארוכים. זרים עם ישראלים, צעירים עם ותיקים. "ככה זה אצלנו תמיד, אין פה אגו ומעמדות חברתיים", מסביר טוויזר, ואולי עומד על ההבדל הגדול בין עכו לבין לא מעט קבוצות בליגה.
ואי אפשר להטיל ספק בקביעה הזו. ככה זה מרגיש בקבוצה שהשאיפות שלה הן בעיקר לשרוד: אלירן דנין חזר מהפועל תל אביב כדי להוכיח את עצמו שוב, סטיבן כהן הגיע היישר מסיר הלחץ בבית"ר כדי להירגע מעט ואחד כמו שניר משען - שהיה שם בשנה שעברה - עדיין מחכה לפריצה שלו. עבור כולם זה סוג של בית, אבל גם תחנת מעבר. "שחקנים כמו סולליך או שצפוביץ', שפרצו כאן, היו יכולים לעזור לנו מאוד עכשיו", ממשיך טוויזר בנימה מאוכזבת, "רצינו גם את ערן לוי וחן עזריאל, אבל אם יש להם הצעות מקבוצות אחרות, למישהו יש ספק לאן הם יילכו?".
אבל עכו, כך היא, שורדת. במקום אלו שלא נמצאים כי לא בא להם, ישנם אחרים – שדווקא מרוצים מהצ'אנס שניתן להם. למרות המרחק מהבועה של המרכז, למרות החוסר בשאיפות צמרת, למרות הבעיות התקציביות החוזרות ונשנות. למרות הכל. בכל שנה, זה נדמה כאילו זה נס שהקבוצה הזו נשארת בליגה. אלא שאם תשאלו את השחקנים וכל מי שקשור למועדון, זה הדבר הכי טבעי בעולם. לאט לאט, גם במדינת תל אביב יפנימו איך זה קורה.
זה פשוט: רכבת השלום, 6:55, בכל בוקר. גם אתם כבר תבינו לבד.
