נכון, בטיס ניצחה אמנם העונה 0:1 את ריאל מדריד, אבל הטקסט מהפסקה הקודמת מתייחס בכלל לאירועים שקרו במהלך שנת 2005. מוריניו הגיע לסביליה ביחד עם צ'לסי, במסגרת שלב הבתים של ליגת האלופות, הפסיד לבטיקוס באותה תוצאה, וחשף כבר אז, בסופו של אותו ערב, כמה פרקים מתוך מגילת ה'אני מאשים' ממנה הוא ממשיך לדקלם לנו עד היום אחרי מפלות. אלא שבזמן שהפורטוגלי לא ממש השתנה במשך שבע השנים הללו, המועדון הירוק-לבן מאנדלוסיה דווקא עבר לא מעט תהפוכות.
צהרי יום ראשון השבוע באצטדיון 'בניטו וייאמארין' היו מענגים ביותר עבור אוהדי בטיס, שזכו לראות עוד הצגה של הקבוצה עם 0:2 משכנע על לבאנטה. הסיאסטה המסורתית שהגיעה מייד אחרי המשחק הייתה הפעם מתוקה במיוחד עבורם, כשרגע לפני שהם עוצמים עין, השדר בטלוויזיה הספרדית אישר להם בהתלהבות: "זו לא טעות חברים, בטיס מסיימת סיבוב שלם במרחק שלוש נקודות בלבד מריאל מדריד ובמקום הרביעי שמוליך לצ'מפיונס".
גם בעונה בה ריאל מדריד מגמגמת, עבור מועדון בסדר הגודל הכלכלי של בטיס (בינוני ומטה אפילו במונחי לה ליגה), מיקום בטבלה סמוך ללבנים מהבירה תמיד יהיה מחמיא. בטח כשמדובר במקום בין ארבע הראשונות. אז נכון שהתרגלנו כבר לחבוט בקבוצות 'הליגה האחרת' בספרד, זו שלא כוללת את ברצלונה וריאל, ולעלוב בהן בטענה שהבדלי הרמות בינן לבין שתי הגדולות פרופורציונאליים לפערי התקציב העצומים. אבל מי שצופה העונה במשחקים של בטיס, נהנה ברובם מקבוצה שמצליחה לטאטא את הבעיות התפעוליות שיש לה אל מאחורי הקלעים ולהציג על בימת הדשא כדורגל מעניין, מהיר וכיפי. הקונצנזוס במשאלים של אתרי הספורט בעולם, שבחרו בה כהפתעת הסיבוב הראשון בספרד, מאשרר את ההישג.
רק שאת האוהדים של בטיס מעניינים פחות הסקרים מההווה. היכולת הטובה והמצב הנוכחי של הקבוצה שלהם בליגה מעוררים בהם דווקא זיכרונות נעימים מ-2005. אז, עם שמות כמו חואקין, ריקארדו אוליביירה ואדו, בטיקוס הבטיחה בחצייה הראשון של אותה שנה את המקום הרביעי בלה ליגה, והניפה גביע ספרדי שני בתולדות המועדון. בחצי השני של העונה הם רשמו הופעת בכורה של קבוצה אנדלוסית בליגת האלופות. בשביל בטיס, שזכתה עד אז באליפות בודדת אי שם בשנות השלושים, ובגביע יחיד בסבנטיז, זו הייתה שנה היסטורית, כשעבור רוב האוהדים אלה היו שני ההישגים היחידים שחוו בחייהם.
דווקא אחרי השיא ההוא, ובעיצומו של חלום להשתכן באופן קבוע בצמרת הליגה הספרדית, הגיעה ההתרסקות. מנואל רויץ דה לופרה, הבעלים שהצטייר כמושיע לאחר שהציל את בטיס מפשיטת רגל רק עשור קודם לכן, ואף שינה בצעד מגלומני את שם האצטדיון הקיים כדי לקרוא אותו על שמו שלו, התגלה בשלב זה גם כנוכל שמעל בכספי המועדון וגרר אותו לחובות. במשך הליכי המשפט נגדו בטיס נכנסה לסחרור ניהולי שכלל מאבקים על אחיזת המניות במועדון, והמצוקה בדרגים הגבוהים לא איחרה להגיע גם אל הדשא.
ארבע שנים של מאבקים בתחתית הטבלה הסתיימו בירידה לליגה השנייה אחרי עונת 2008-09, והמוטו המפורסם של אוהדי הקבוצה, "בטיס לנצח, גם כשאנחנו מפסידים", עמד למבחן אמיתי. והקהל לא אכזב. המחאה נגד לופרה מצד ההמון הדהדה חזק בחבל אנדלוסיה, כש–65 אלף אוהדים ירדו מהיציעים אל הרחובות ודרשו מהבעלים למכור את מניותיו, באחת ההפגנות הגדולות ביותר שידעה העיר.
בסופו של דבר, ולאחר התערבות משפטית, בטיס השתחררה מלופרה ונכנסה לסוג של הליך פירוק. תחת ניהולו של כוכב העבר שלה, רפא גורדיו, שנחשב לאגדה בסביליה, וכעת, בעזרת הנשיא מיגל גיין, משתקם המועדון בהדרגה. התחייבות להחזיר 10 מיליון יורו מהחוב בכל עונה, בתוספת העובדה שכל רכישה של שחקן טעונה אישור של הגוף המפרק, לא מקלה על התהליך מבחינה מקצועית. אבל החזרה של בטיס לליגה הבכירה אשתקד תחת הדרכתו של המאמן פפה מל, מוכיחה שהיא נמצאת בדרך הנכונה.
היהלום הבלתי מעורער של הקבוצה בימים אלה הוא הקשר אצ'בריה בניאט, שהגיע ב–2009 למועדון אחרי שהושלך מקבוצת נעוריו, אתלטיק בילבאו. בתום השבחה שעבר אצל בטיס בשלוש השנים האחרונות, רצו בסאן מאמס לראות את בניאט שוב אצלם, אך גילו שבשביל להחזיר את הגאון הבאסקי ששוחרר בחינם הם יצטרכו להניח בכיסה של בטיס 20 מיליון יורו, לא לפני שייאלצו להילחם עליו עם מועדונים כמו מנצ'סטר סיטי, וריאל מדריד. בחלון ההעברות הנוכחי, בניאט וחברו למרכז השדה, חוזה קניאס, הם השמות החמים שמועמדים לעזוב את בטיס, למרות שהקבוצה לא ממהרת להרפות מהם.
אבל העונה המצוינת של בטיס עד כה, ובפרט המשחק מול לבאנטה שבו בניאט וקניאס לא היו כשירים, מרמזים שגם בלי השניים האלה הקבוצה של מל תוכל להציע בעתיד תפריט עשיר על המגרש, בעיקר בהתקפה (30 שערים העונה, רביעית בליגה). עם חורחה מולינה, סלבה סבייה ורובן קסטרו (מלך השערים עם 11 עד כה), בתוספת שחקני בית צעירים כמו אלברו ואדיו, נונו ואלחנדרו פוזואלו, כשאליהם מצטרף באגף הקוסטה ריקני המושאל מארסנל, ג'ואל קמפבל, לא פלא שפפה מל הכריז השבוע כי הוא "מרגיש כמו אב גאה", ביחס לסגל הצנוע והכישרוני שברשותו.
גם האוהדים הירוקים של בטיס יכולים לחוש גאווה כשהם מתהלכים כעת ברחובות סביליה. בשונה מהשנים האחרונות בהן האדומים שלטו בעיר, הקבוצה מהסאנצ'ז פיחואן – למרות ניצחון בדרבי - מדשדשת בחצי התחתון של הטבלה, ונראית קטנה מאוד ממרומי המקום הרביעי. ובטיס עדיין חולמת על שחזור עונת 2004-05. אתגר הגביע, עם רבע הגמר היום ובשבוע הבא מול אתלטיקו מדריד, נראה קשה במיוחד. לעומתו, הצלחה במאבק על הכרטיס לאלופות בליגה, בהתחשב ביריבות העשירות-אך-לא-יציבות שמולה, ולנסיה ומלאגה, נראית בהישג יד.
בימים בהם יציעי הלה ליגה מתרוקנים, בטיס מצויה בצמרת לא רק מבחינת הנקודות בטבלה. ממוצע הצופים למשחק, 38 אלף, שגם בו היא מדורגת רביעית העונה (אחרי בארסה, ריאל ואתלטיקו), מהווה עוד נקודת זכות צבעונית, שמעניקה צביטה מעוררת לליגה הספרדית הרדומה. "בטיס חייבת להיות אחת מהקבוצות שנלחמות על הפירורים שבארסה וריאל משאירות", הצהיר מל לאחרונה.
השאיפה שלו להפוך את הוורדי-בלאנקוס ממי שרק מנסים לשרוד, לקבוצה מנצחת מהדרג השני בספרד שמשתתפת גם במפעלים האירופים, תואמת את העוצמות והפוטנציאל של המועדון. אם יצליח, אולי יוכלו האוהדים לזנוח את החלק התבוסתני משהו מהמוטו שלהם, ופשוט להישאר עם "בטיס לנצח".
