שבועות, כמו שכולנו יודעים, הוא חג הביכורים. למה? זה די פשוט. כי בחג זה היו מביאים האנשים את ביכורי אדמותיהם לבית המקדש. כלומר, את הסחורה הכי חדשה וטריה שיש. אז כדי שגם לנו - כאן באתר ערוץ הספורט - יהיה קצת ריח של ביכורים, הלכנו אחורה ונזכרנו בפעם הראשונה שפגשנו את הכוכבים שלנו. כשהכל עוד היה טרי וחדש.
כשזיהיתי את ערן
כל הקטע של לתפוס משהו בשלב מוקדם תמיד עניין אותי הרבה יותר כשמדובר היה במוזיקה. לאתר איזו להקה בשלב האנונימיות ולהכריז בפניי כל מי שמוכן לשמוע שזה הדבר הגדול הבא. זה עבד לי איזה פעמיים-שלוש ולא עבד איזה עשרים-שלושים פעם, אבל הכיף היה בתהליך. בספורט, לעומת זאת, מעולם לא חשתי צורך להתעסק בסקאוטינג ובכל זאת, יש לי הצלחה אחת רשומה ומתועדת.
ב-2006 התגוררתי ביחידת דיור קטנה במבשרת ציון ולרשותי עמדה טלוויזיית 21 אינץ' ששקלה טון וחצי. יום אחד, בלי להתכוון, נפלתי על שידור של גמר גביע המדינה לנוער ולא זפזפתי כי הלאה כי הפועל שיחקה. כשהתפזר האבק, הגביע הלך לבית"ר ירושלים אחרי ניצחון בפנדלים אבל זה לא עניין אותי. איך שנגמר המשחק הרמתי טלפון לאבא שלי ואמרתי לו בביטחון מלא: "תשמע, יש לנו בנוער שחקן אחד בשם ערן זהבי. הוא יהיה שחקן".
זהבי של אז היה בדיוק כמו זהבי של היום – עושה הכול ברמה טובה ובעיקר לא מפחד מכלום. לא עניין אותי שהוא הורחק בצהוב שני מפגר. אני מצאתי את הלהקה החדשה שלי הרבה לפני שמישהו אחר בכלל ידע שיש להקה כזאת. שנים באו והלכו, בסוף גם התברר שצדקתי ועד היום אני ממשיך לאהוב את זהבי. אין מה לעשות, קשה לנטוש להקה שגילית גם אם היא מוציאה אלבום גרוע או עוברת למכבי.
(עידן עמיאל)
הסנגלי שעבד עלי
בחיים אולי קשה לשנות רושם ראשוני, אבל מסתבר שבספורט זה הרבה יותר קל. הזיכרון סופר-קצר. לרגע אחד אתה מלך העולם, כמה חודשים לאחר מכן אתה עלול למצוא את עצמך מחליק במדרון תלול. ברוך דגו, מייקל אואן, אדריאן מוטו. יש אלפי דוגמאות. איכשהו זכור לי מאוד דווקא הרושם הראשוני שעשה עליי אל חאדג'י דיוף. מה? מי? זה בדיוק העניין. שם למדתי לא להתלהב יותר מדי מהר (כן, בטח).
מונדיאל 2002, משחק הפתיחה מול אלופת העולם ואירופה צרפת. אף אחד לא שמע על נבחרת סנגל. פאפא בובה דיופ אולי כבש את שער הניצחון, אני נדהמתי מהביצועים של זה שבישל לו את הסנסציה. ילד בן 21 שפירפר פעם אחר פעם את מרסל דסאי וליליאן טוראם הגדולים. אה, גם פרנק לבוף אכל שם קש. בית ספר הוא עשה להם. באותו רגע הייתי מוכן להישבע שזה הולך להיות החלוץ הטוב בעולם. הנחתי שפשוט אף אחד לא הכיר אותו קודם. מי אלה רונאלדו, תיירי הנרי וגבריאל באטיסטוטה לידו?
אז זהו, שלא. אל חאדג'י נתן כנראה טורניר לא רע, למרות שאני לא ממש זוכר מה הוא עשה בשאר המשחקים (גולים לא היו לו). בכל מקרה, ליברפול התרשמה והחתימה אותו תמורת 10 מיליון פאונד, שדווקא נראו כעסקה לא רעה. בדיעבד התברר שמדובר בעוד פלופ עצום שנחת באנפילד (3 שערים ב-55 משחקים) וגם בערס לא קטן, שלא הותיר חותם בשום מקום מאז. גם לא בדונקסטר ולידס. באולימפיאדה האחרונה סנגלי אחר, מוסא קונאטה, עבד על כל העולם. אוהדי מכבי ת"א הבינו את זה בזמן אמת. בקראסנודר הרוסית בטח כבר הפנימו שיצאו פראיירים. אל חאדג'י דיוף בסך הכל עשה את זה 10 שנים לפניו על במה קצת יותר חשובה.
(גיא רז)
הערב של מספר 10
זכורים לי מקטעים מגביע העולם של 1986. כמובן שצפיתי מאוחר יותר במשחקים המלאים, אבל מהשידורים הישירים עוד התקשיתי ליהנות. בעיקר כי מישהו תמיד ניסה לכוון קצת יותר טוב את האנטנה בטלוויזיה הקיבוצית המקרטעת. גם בגלל הגיל. דייגו תמיד היה שם, נוכח ברקע. הצגת היחיד הגדולה ביותר בתולדות המונדיאלים לא הניחה לו להתפוגג. אלא שהופעת הביכורים הגיעה מאוחר יותר, במאי 1990.
ארגנטינה הגיעה לביקור שני בישראל, בעקבות הניסיון המוצלח של 86'. אז הם ניצחו 2:7 לפני שהניפו גביע, אז למה לא שוב?! באותו ערב בתוך מפלצת הבטון זו הייתה עבורי, ועבור רבים אחרים, הופעת הבכורה האמיתית של מראדונה. ראינו אותו בעבר בשידורים, שם הוא תמיד היה חלק ממשהו. ברמת גן זה היה רק הוא. דגלים עם הכתובת של מניפיהם, קריאות "ואמוס ואמוס ארחנטינה", מבטים מזוגגים. והכל לכבודו. על הדשא כיכב דייגו ארמנדו מראדונה, לא מחזיקת גביע העולם המכהנת.
זו הייתה הבכורה כי רק אז התחלתי להבין את מימדי התופעה שנקראת מראדונה. הוא לא רץ בחימום כמו האחרים, הוא בכלל לא התרכז במתיחות. הוא היה כל כולו של הקהל, ואנחנו שלו. מנופף שוב ושוב לעבר היציעים, משתשעשע דקות ארוכות עם הכדור כמו לוליין בקרקס, מפריח נשיקות - הכל בשביל עוד קצת מחיאות כפיים, כדי לסחוט עוד טיפה של אהבה. וכך גם במשחק. הכל עבר דרכו, המבטים ליוו אותו בציפיה. והוא לא איכזב. משלים דאבל פס אמנותי בשער הראשון, מזנק על קאניג'ה בשני, מכוון, חוגג, נוכח.
ארבע שנים לאחר מכן הוא חזר לרמת גן ונתן הצגה אפילו גדולה יותר. אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה, זה לא היה כמו במפגש הביכורים.
(דניאל שחק)
אחד ויחיד
הוא לא היה הכי גבוה, הכי חזק או הכי מרשים, אבל היה לו מין כדרור מיוחד כזה. מין סגנון בלתי ניתן לתיאור או הגדרה, שלא היה וכנראה גם לא יהיה לאף אחד אחר. תמיד היה לו מין חיוך מבויש על הפנים, גם אחרי חדירה מדהימה לסל, שהסתיימה בשני שחקני הגנה שמביטים אחרוה ולא ממש מבינים באיזה יד הוא הצליח לשים את הכדור בתוך הטבעת.
למען האמת, אני לא זוכר מי היתה היריבה בפעם הראשונה שבה ראיתי את עודד קטש. זה גם לא משנה. הייתי אז ילד בן שבע-שמונה לכל היותר והייתי מהופנט. שנים. אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים. בסל ההוא נגד מכבי לא הייתי יכול שלא לשמוח איתו. ביום שבו הוא פרש בכיתי גם כן, יחד איתו. גם אם הקריירה שלו היא פספוס אחד ענק, הוא תמיד יהיה הגיבור הכי גדול שלי. תודה לך עודד, על שגרמת לי לאהוב כדורסל.
(עמרי מנהיים)
האיש שלא נשבר
9/11/1999. בתאריך הזה ג'ימי קראגר ערך את ההופעה ה-90 שלו במרסיסייד. הוא היה בלם צעיר, עדיין בן 21. באותו משחק ליברפול הפסידה 3:2 למנצ'סטר יונייטד באנפילד בעיקר בזכות צמד שערים עצמיים של... אדון קראגר. זה היה משחק מורט עצבים בין שתי היריבות הגדולות ביותר באנגליה. אחרי 3 דקות הגיעה הגבהה של ראיין גיגס, וקראגר הצליח להכניע את שוערו שלו, סאנדר ווסטרוולד.
דקה לפני ההפסקה, כדור חופשי הוגבה לרחבת ליברפול, נוצרת עירבוביה והריקושט מרגלי ג'יימי המסכן שוב חדר פנימה בפעם השניה תוך 44 דקות. ההבעה שהיתה לו שיקפה הכול - תסכול, ייאוש, ויתור ורצון להעלם כמה שיותר רחוק ומהר. המקום בהרכב היה אמור להילקח ממנו מיד והספסל אמור היה להפוך לחברו הטוב ביותר במשך שנים. אך זה לא קרה, וכמו סקאוזר אמיתי, הוא ידע לקום על הרגלים, לשים את המשחק הזה בצד ולהמשיך הלאה.
כי הוא היה שחקן מהדור הישן. שחקן בית מהסוג הנאמן. כזה שכבר לא מייצרים. שחקן שנאמנותו לסמל קודמת לכסף וכן, גם לתהילה. לא פלא שהוא הפך למנטור אמיתי עבור השחקנים הצעירים, זכה לכבוד ענק על ידי מאמניו ולמעשה הפך למודל אותנטי של הכדורגלן האנגלי. כלומר שחקן שעושה את העבודה האפורה שאף אחד לא ממש רוצה לעשות. הופעת בכורה כזו היתה אמורה לחסל אותו ביציע הקופ אבל הוא דווקא גרם להם להתאהב בו כל פעם מחדש. עם המסירות לסמל, הגליצ'ים למרות השרירים התפוסים ובעיקר העובדה שהוא תמיד העדיף לשמור על הרשת נקייה מאשר לשמור על בריאותו.
זו ההופעה שאני תמיד אזכור ממנו. היא אמנם לא הופעת הבכורה שלו אבל בשבילי שם הכל התחיל. כי הרגע ההוא מסמן את האופי שלו יותר מכל דבר אחר. ולמרות שהוא הבקיע יותר שערים עצמיים משערי זכות בקריירה, הוא עדיין הצליח לסחוב לא פחות מ-731 הופעות עם החולצה האדומה.
(בוריס וייסמן)
המלך של הסלון
אני לא יודע איך זה היה אצלכם, אבל כשאתה גר בדירה ברמת גן ואתה ילד בן 9 שאוהב כדורגל, אתה בונה לעצמך מגרש שלם בבית. הכניסה למסדרון היתה השער. המטבח היה החוץ. על השולחן היתה מונחת החוברת עם הסגלים ואני הייתי 22 שחקנים שמחליפים שמות כל הזמן ומכדררים בכדור מספוג מצד לצד בסלון. רגע אחד הייתי דונדוני, אחר כך מיכאלצ'נקו ואז גארי ליניקר. עד שהוא הופיע.
זה היה הקרב על ראשות הבית. איטליה נגד צ'כיה. הוא קיבל לראשונה בטורניר את המקום בהרכב ובדקה ה-78, הוא דהר בין כלום וסיים את זה בסטייל של החיים. טוטו סקילצ'י אמנם סיים כמלך השערים אבל לי זה לא שינה כלום. כי מאותו הערב, בסלון של משפחת חנוך ברמת גן היה רק שחקן אחד שרץ עם כדור מספוג והוא לא מסר לאף אחד. קראו לו רוברטו באג'יו.
(עדי חנוך)
