מה שהשאיר אותי מחובר למועדון כל השנים זה בדיוק אותם הדברים שהפכו אותו משך עשרות שנים ל"מועדון מספר 2" של כל כך הרבה אוהדי כדורגל אנגלי. המחוייבות לכדורגל אטרקטיבי, המחוייבות לשחקנים מקומיים, המחוייבות לשחקני בית, ההצלחה בטיפוח כישרונות. עם זאת, כמה זמן שלא יעבור מאז - העובדה האחת הזו נשארת: אני הגעתי לווסטהאם בזכות דמות מהכדורגל הישראלי. ואני לא אשקר, כשיוסי בניון ("היורש" של ברקוביץ' מבחינות רבות עבורי) חתם בקבוצה ב-2005, הייתי בשמיים. החולצה מספר 15 של יוסי בלבן-ירוק של חיפה הייתה הדבר הראשון בחיים שקניתי מכסף שהרווחתי בעצמי.
רק שלכל דבר טוב יש סוף, וגם הקשר הישראלי של ווסטהאם בסופו של דבר חזר כמו בומרנג, עם הקדנציה האיומה ונוראה של אברם גרנט כמנג'ר המועדון. עונה שלמה של בנייה כושלת, בזבוז כספים, כדורגל גרוע, תוצאות איומות, תירוצים מאוסים ודיכאון כללי הסתיימה בצניחה מביכה לליגה השנייה, מהמקום האחרון בליגה.
אבל מה אני מתבחבש בעבר? לא הגיע הזמן לעבור הלאה? בטח שהגיע. והאמת, כבר עברתי הלאה. המרמור כלפי גרנט עבר, ונשארו בעיקר הזיכרונות הטובים מהקדנציות המוצלחות של אייל ויוסי. ואני לא לבד בתחושה הזו - גם חברים ישראלים אחרים שלי שאוהדים את הקבוצה כבר השאירו את קדנציית הבלהות של גרנט מאחור. ויש לנו רק אדם אחד להודות לו על כך: סם אלרדייס.
ביג סם עשה הרבה דברים הפוך מגרנט - שזה אומר: בדיוק כמו שצריך. זה התחיל כבר מבניית הקבוצה. כ-15 שחקני הסגל הבוגר עזבו באקסודוס, וזה דבר שכיח אצל קבוצה שיורדת ליגה. אבל בניגוד לגרנט, שמתוך 8 השחקנים שצירף בקיץ 2010 אף אחד לא היה בריטי, הרי שמקרב 12 השחקנים שאלרדייס צירף - 5 היו אנגלים, עוד אחד היה צפון אירי ושניים נוספים היו אירים. בחורף הצטרפו עוד שבעה שחקנים, בהם שלושה אנגלים ו-וולשי. אל מארק נובל וג'יימס טומקינס, שפתחו אצל גרנט, הוא צירף עוד שחקן בית ל-11 (ג'ק קוליסון).
עם ממוצעים של 1.76 שערי זכות ו-1.17 שערי חובה, במשחקים של ווסטהאם גם תמיד היה מה לראות בכל הקשור לתזוזת רשתות. אה, כן, והוא גם הקפיץ אותנו בחזרה לליגה הראשונה כבר בעונה הראשונה שלו בקבוצה. על כל הדברים האלה אנחנו חייבים לאלרדייס את תודתנו לנצח.
אבל אתם יודעים, שום דבר לא מושלם בעולם הזה. כדי להשיג את המטרות שלו, אלרדייס עשה כמה דברים "בדרך שלו", שהיא קצת יותר דומה "לדרך של גרנט", ופחות דומה "לדרך של ווסטהאם". קודם כל - הוא מילא את סגל הקבוצה ב"שחקנים שלו", כל החבר'ה שהלכו איתו שנים בבולטון (ואח"כ חלקם גם לניוקאסל). וזה, כמובן, דבר לגיטימי לגמרי.
רק שהשחקנים האלה מורגלים ל"כדורגל של אלרדייס" - שבגדול, מתבסס על כדורים ארוכים, שלישיית קשרים חזקה באמצע, חלוץ מרכזי אחד, שני קיצוניים בכנפיים, הגנה צפופה, מתפרצות ופוזשנים נדירים של החזקת והנעת כדור. בקיצור, כדורגל די שלילי, לעתים קרובות מכוער, הגנתי. או בקיצור, לא "הכדורגל של ווסטהאם".
אלא שבעונה שעברה - המטרה קידשה את האמצעים. המועדון היה חייב לחזור לליגה הבכירה, על כל המשמעויות הכלכליות של זה (בטח כשהוא מתמודד על הזכות להשתמש באצטדיון האולימפי כביתו החדש). וגם העונה - בליגה קשה בהרבה - המטרה ברורה: לשרוד. אבל עכשיו, אחרי שהמטרה הראשונה הושגה, וכשהמטרה השנייה נראית לגמרי בהישג יד (ווסטהאם במקום ה-13, 6 נקודות מעל לקו האדום), זה נראה כאילו אפשר לשחרר כפתור ולהירגע קצת. כאילו אפשר לחזור להיות ווסטהאם. בטח כשהיום בערב מחכה לנו דרבי ביתי מול טוטנהאם. משחק כזה חייב להיות חגיגה, מקור לגאווה, אירוע שגם אם יוצאים ממנו עם נקודה, עדיין אפשר ללכת אחריו בחזה נפוח וראש מורם.
אבל כאן הטמון מלכוד הגדול. כי ביג סם לא ישנה את דרכיו. ולכן, כשאני אומר "לחזור להיות ווסטהאם" אני בעצם אומר "להיפרד מאלרדייס". אבל ככל שאני חושב על זה יותר, אני מרגיש שזה אחד הדברים הכי כפויי טובה שאפשר לרצות. וזו כבר דילמה מוסרית.
וככה, אל השאלה הנצחית "לחיות מכוער או למות יפה", מתווספת שכבה של רגשות אשמה. אבל העניין הוא פשוט - לאהוד קבוצה זה בעצם להיות במערכת יחסים. ואתה חייב ליהנות מהדרך, אחרת מה הטעם? אז אלרדייס, תודה, אבל את שלך עשית. אני יודע שזה נשמע ציני ואני מצטער, אבל אני בטוח שציניות וניצול מצבים זה משהו שאתה מבין היטב.
