ובאמת, בהתאם לאווירה כפי שהשתקפה מבעד לפער בטבלה ולאור הטבעי הרך שמילא את הסנטיאגו ברנבאו, ברצלונה עלתה למשחק כאילו באה לאימון שחרור. אפשר היה לראות את זה מהשניות הראשונות, מהמסירות הראשונות. גם יורם ארבל שם לב לזה במהלך השידור ובשנייה שלפני השער הראשון של ריאל אמר שהיא "פתחה את המשחק חזק מאוד". זה הורגש במיוחד נוכח העייפות שהציגו שחקני ברצלונה. וכאילו כדי לעטוף את התחושה הזו בסרט לבן ויפה, הגיעה שפת הגוף של ליאו מסי בתגובה לשער של כרים בנזמה. מן ייאוש כללי כזה, מבט של ילד שכבר רגיל לשמוע מהוריו שלא, את הצעצוע הזה הוא לא מקבל.
מסי גדל אל תוך ברצלונה הנהדרת של פרנק רייקארד ורונאלדיניו, הוא ראה מקרוב כיצד הברזילאי מפרק את ריאל בברנבאו ב-2005, ואחר כך הפך את השליטה של הבלאוגרנה במאצ'-אפ הזה לחסרת תקדים, טוטליטארית לגמרי. בין דצמבר 2008 לנובמבר 2010 הוא ניצח חמישה קלאסיקו ברציפות בליגה, במאזן שערים כולל של 2:16. גם בליגת האלופות הוא יצא עם ידו על העליונה. ועכשיו הוא נמצא בצד השני של הסקאלה. אמנם לא בצד שחוטף תבוסות 6:2 או 5:0, כמו אלה שהנחיל ביחד עם חבריו לבלאנקוס, אבל לגמרי בצד הנחות של המפגש. ברצלונה ניצחה רק קלאסיקו אחד מהשבעה האחרונים, ואף אחד מהחמישה האחרונים, ששניים נגמרו בתיקו ושלושה בניצחון לבן. וזה לא שכל המפגשים האלה היו חסרי חשיבות לטבלה כמו המשחק אתמול. בקלאסיקו באפריל 2012 ריאל ניצחה 1:2 בברצלונה, בדרך לאליפות. בצמד המפגשים בקיץ היא זכתה בסופר קאפ. ומהמפגש הכפול בחודש האחרון האלופה היא זו שהדיחה את מחזיקת הגביע מהמפעל בדרך אל הגמר. הכסף היה מונח על הדשא במשחקים האלה, וברצלונה אמנם התכופפה, אבל לא כדי להרים אותו. לכן אפשר להבין את הבאסה של מסי.
אבל הבאסה הזו לא נגרמת רק מהתוצאות במשחקים מול ריאל מדריד. היא נגרמת מהאווירה הכללית סביב הקבוצה. היא נגרמת מרצף של אירועים שמעיבים על שמחת החיים בקאמפ נואו. הרגל השבורה של דויד וייה, המחלה של אריק אבידל, העזיבה של פפ גווארדיולה, המחלה של טיטו וילאנובה. כל האנשים האלה הם המשפחה של מסי. וזה משפיע עליו. סאל אמרגי כתב היום ב"דה באזר" שהדיווחים מברצלונה הם שהמצב הבריאותי של טיטו משפיע מאוד על ליאו, ושהוא באמת עצוב בגלל זה. מישהו יכול להאשים אותו?
אתם בטח תוהים עכשיו למה, אם זה כל כך משפיע על מסי, זה צריך להשפיע על הקבוצה כולה. הרי ברצלונה הזו גדולה מסך חלקיה ועדיין משחקים בה בדיוק אותם חבר'ה שהפכו אותה לאחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק. וכדורגל זה לא טניס. כששחקן במצב רוח רע, יש מערכת שלמה סביבו שתרים אותו. אבל כאן חייבים להתייחס לנקודה מכריעה בניתוח של ברצלונה בשנה וחצי האחרונות: היא כבר לא משחקת כמו אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק, היא כבר לא גדולה מסך חלקיה, ומהרבה בחינות היא כמו כן נבחרת דייויס – שתלוייה מאוד בכוכב האחד הגדול שלה. כפי שרונן דורפן, גם כן ב"דה באזר", ציין לאחרונה – העונה במשחקי הליגה מסי לקח 39% מהבעיטות של ברצלונה לשער. בעונת האליפות האחרונה הנתון היה 25%, והוא רק הולך ועולה באופן הדרגתי וקבוע.
והעניין הזה בלבד טומן בחובו את כל מה שחשוב לדעת על ברצלונה בנקודה הזו בזמן. בנקודה הזו בה כולם תוהים "האם נגמר עידן?". וכמובן שהשאלה הזו לא הייתה עולה אלמלא היו כמה וכמה ראיות שתומכות בה. קודם כל, העניין הסטנדרטי הזה של "אבא זמן". לקבוצות גדולות יש מחזור חיים שלרוב לא עולה על 4-5 שנות-שיא. ראינו את זה מגיע ואמרנו דברים כאלה כבר לפני שנתיים בהקשר של הברצלונה הזו. וכשצ'אבי בן 33 ופויול עוד חודש בן 35 – זה ברור לכל שהם כבר לא אותם שחקנים שהיו. שנית, כל הדברים האלה שפגעו בשמחת החיים של ברצלונה – אלה דברים שחייבים לקרות לכל חבורת של 20 ומשהו בני אדם, על פני כמה וכמה שנים. אין מה לעשות. מחלות יהיו, פציעות יהיו. ובעוד המקרה של טיטו מצער מאוד וכולנו תקווה שיעבור את זה במהרה, הרי שבאספקט השני, של פציעות, לברצלונה היה הרבה מאוד מזל בשנים האחרונות.
אבל גם אם כל הדברים האלה נכונים, עדיין זו תהיה טעות ענקית לומר ש"נגמר עידן". ראשית, כי זה לא רק שיש "עדויות" שנגמר עידן, אלא שמהצד השני יש גם "נסיבות מקלות". הראשונה שבהן היא שלברצלונה אין מאמן. חייבים לזכור את זה. ואם במשחקים מול יריבות נחותות בליגה הספרדית זה יכול היה לעבור בשקט יחסי, הרי שהחודש וחצי האחרונים זימנו לבארסה סדרת משחקים קשים במיוחד מול מילאן וריאל, ומולן כבר היה קשה להסתיר את זה. בהיעדר מאמן, ברצלונה הולכת לדברים שהיא הכי בטוחה בהם – למשחק דרך האמצע ולהגברת התלות במסי. אבל מול יריבות איכותיות כל כך, חד גוניות שכזה הוא הרסני. מילאן אפילו לא ניסתה להגן על האגפים בניצחון 0:2. היא פשוט צופפה את האמצע. בימים אחרים מסי כמעט תמיד הצליח למצוא את הפירצה ובכל זאת להכריע משחקים. אבל לא מסי של פברואר 2013 – שחקן קצת עייף, לא מאוד שמח ובהחלט שחוק, שנח על המגרש משך רוב דקות המשחק. הסעיף השני באותן "נסיבות מקלות" הוא העובדה שברצלונה (למי ששכח) משייטת אל עבר זכייה באליפות, התואר הכי חשוב, ותואר שהיא לא זכתה בו בעונה שעברה.
מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה בטענת הנגד לקביעה כי זהו סוף עידן בברצלונה. כי בזמן שהחודש וחצי האחרונים אמנם עלולים להיזכר כנקודה שחורה בדברי הימים של "ברצלונה של מסי" – הרי שגם בעוד חודש וחצי זו עדיין תהיה "ברצלונה של מסי". והיא תהיה "ברצלונה של מסי" גם בשנה הבאה ובאלה שאחריה. לכן שום עידן לא נגמר פה. בעוד 30 שנה גם ברצלונה של 2010 וגם ברצלונה של 2015 ייזכרו כ"ברצלונה של מסי". זה יהיה אותו עידן. לכל היותר אנחנו עדים לסופו המתקרב של "פרק א'" בקריירה חסרת התקדים של הפרעוש. מתישהו בקרוב נצטרך להכריז על פתיחתו של פרק ב'. ואם בעונת מעבר שכזו ברצלונה גם זוכה באליפות, הרי שהמצב רחוק מלהיות קטסטרופלי.
בעצם, ברצלונה נמצאת עכשיו במקום בו כמעט כל קבוצת פאר בתולדות ה-NBA נתקלה בו בזמן כזה או אחר: הקבוצה הענקית עשתה את שלה, עייפות החומר באה לידי ביטוי, שחקנים מתבגרים, אחרים שבעים, חלקם מתחלפים. משהו מפסיק לתקתק. ואז, מעל לכל, ניצבות הקבוצות האלה מול הדילמה הקבועה: האם להעביר את הכוכבים עכשיו, כשעוד יש להם ערך, ולנסות לבנות מחדש? או ללכת עם הכוכבים הגדולים עד הסוף, שמתקרב בצעדי ענק? ובכן, ברצלונה נמצאת במקום דומה, רק בהבדל אחד, קטן: הכוכב הענק שלה עוד לא בן 26. משהו אומר לי שעם כוח המשיכה והכסף שלה, ברצלונה תצליח לבנות סביבו המשכיות לשושלת הזו בשנים הקרובות. ואז הדיבורים על "עידן שנגמר " ייראו כמו מסיבת ריקודים באור יום – משהו שהתחיל מוקדם מדי.
