לא ברור מה בדיוק אמר ג'קסון לשחקנים שלו באותו פסק זמן, אבל זה די ברור שהוא לא אמר הרבה. הרי בכל זאת, , מיד לאחר אותו טיים אאוט. לא משהו, בלשון המעטה.
במקום ללכת לסטפן קרי, ג'קסון נתן את הכדור האחרון שלו במשחק לג'ארט ג'ק בתקווה שיעשה סל באחד על אחד. נו באמת. עם כל הכבוד לג'ארט ג'ק, הוא לא השחקן שיביא לך ניצחון במהלך הירואי. הוא אמנם קלע 24 נקודות, אבל רובן - אם לא כולן - היו אחרי פיק אנד רול, בקליעה חופשית מבחוץ או מקו העונשין. הן לא היו בבידוד, הן לא היו באחד על אחד, הן לא היו מטר בתוך הקשת עם יד על הפנים. לא ברור מה עבר לג'קסון בראש, אבל ג'ק הוא לא קווין דוראנט.
האמת היא, שמשחק בידודים ואחד על אחד זה לא מסוג הדברים שקל להתחבר אליהם. אבל זו רק הדעה הפרטית שלי, ואני לא מאמן NBA. והאמת, אפשר להבין קבוצה שמתבססת על משחק התקפה סוליסטי כשיש לך שחקנים כמו דוראנט או כרמלו אנתוני. אבל אם יש משהו שבאמת מפריע זה שבמהלכים מכריעים, ברבע הרביעי, קבוצות נוטשות את כל הסטים והתרגילים שלהן. הן נוטשות את המשחק הקבוצתי. גם אלו שאין להן איזה דוראנט או כרמלו בקבוצה. ולמה הקבוצות האלה הולכות? ניחשתם נכון – לבידודים. לאחד על אחד.
התופעה הזו מרגיזה ומעצבנת יותר ויותר ככל שעוברת העונה. לכן, החלטתי ללכת אחורה לתחילת הפלייאוף ולבדוק את העניין לעומק. הסתכלתי על סיטואציות בהן קבוצות לקחו פסק זמן, היה להן את הכדור האחרון במשחק (רבע רביעי או הארכה), והן יכלו להשוות או לנצח המשחק. התוצאות לפניכם.
סלי ניצחון באחד על אחד:
. (תריצו ל 3:05)
. (תריצו ל 3:45)
בואו נעשה סדר בבלאגן. מתוך עשר סיטואציות שנבדקו (שוב, אלו הסיטואציות היחידות בהן לקבוצה היה כדור אחרון ביד עם אפשרות לנצח או להשוות את המשחק אחרי פסק זמן), רק בשלוש מהן המאמן של הקבוצה עם הכדור טרח לשרטט תרגיל. ויני דל נגרו, טום ת'יבודו, ג'ורג' קארל, פי.ג'יי קרליסימו, סקוט ברוקס וגרג פופוביץ' הם שורה של מאמנים מצוינים. ולמרות זאת, כולם החליטו לשים את הכדור ביד של הסופרסטארים שלהם בלי אפילו לשרטט תרגיל. בלי לתת לו לשחק פיק אנד רול, בלי לתת לו לעבור על חסימה. ואני לא יודע מה אתכם, אבל לי זה פשוט לא נראה נכון.
הרי אלו קבוצות שיש להן עשרות סטים בהתקפה. עשרות תרגילים וכלים בלתי נגמרים. אפילו לשיקגו, קבוצה שמצטיינת בהגנה, יש שחקנים שיודעים לעשות סל וליצור לאחרים. במשחק 4 (ההוא עם שלוש ההארכות), הבולס חזרו למשחק בעיקר בגלל היכולת של נייט רובינסון. אבל זה לא שרובינסון לקח כל כדור לבד ועשה סל – רובינסון שיחק פיק אנד רול עם נואה ובוזר, הוא הפעיל את החברים שלו והכניס המון אנרגיות. אבל בשום שלב של המשחק תיבודו לא צעק "OPEN" לנייט רובינסון וביקש מכל שאר השחקנם לזוז. חוץ מפעם אחת. חוץ מבאחד המהלכים הכי חשובים של המשחק. חוץ מבמהלך האחרון של ההארכה הראשונה. ולמרות שהזריקה המשוגעת של רובינסון נכנסה, זו לא זריקה טובה. זו זריקה של "מה אתה עושה?"..."כל הכבוד!". זה פוקס.
בואו נחזור לאותו משחק, כי יש בו עוד דוגמא טובה. דרון וויליאמס אמנם שיחק טוב בסך הכל, אבל הוא עבד קשה מאוד מול קירק היינריך. היינריך עשה לו את המוות, ואת רוב הסלים שלו D-Will עשה אחרי חסימות או חילופים בהגנה. ואז, במהלך האחרון של המשחק – קרליסימו נותן לוויליאמס את הכדור. אבל לא, הוא לא נותן לו לשחק פיק אנד רול עם ברוק לופז או אנדרה בלאץ'. הוא לא נותן לו אופציה לתת לג'ו ג'ונסון, סקורר מוכח, את הכדור. הוא פשוט נותן לו לשחק אחד על אחד עם השומר הכי טוב של הקבוצה היריבה – קירק היינריך.
אם מסתכלים על שני סלי הניצחון שהגיעו מאחד על אחד (פול ומילר), גם הם הגיעו מזריקות קשות, בעיקר זו של כריס פול. אז נכון, בסוף הנאגטס והקליפרס ניצחו את המשחק, אבל אני בטוח שהן יכלו להגיע לזריקה טובה הרבה יותר, וכזו שתיכנס באחוזים גבוהים הרבה יותר.
זה יכול להיות תרגיל פיק אנד רול פשוט. זה יכול להיות תרגיל לקלעי. זה יכול להיות פוסט-אפ על שחקן נמוך יותר. יש לבעיה הזו הרבה פתרונות אפשריים, והמאמנים חייבים להשתמש באחד מהם. כי כרגע, זה נראה כאילו כל צוותי המאמנים פשוט קופא במאני טיים של משחקים. ואם צוות המאמנים לא מגיע חד לדקות ההכרעה, איך הם מצפים מהשחקנים שלהם לעשות את זה?
