"יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה", אמר ביל שאנקלי ולא יכול היה לתאר לעצמו עד כמה המשפט שלו יהפוך למפורסם בקרב חובבי הכדורגל. שאנקלי גם לא יכול היה לתאר עד כמה המשפט הזה היה נכון עוד לפני שאפילו נאמר.
עבור רון ג'ונס, וולשי שנולד בניופורט לפני 97 שנים, הכדורגל היה ההבדל בין חיים ומוות. לא כקלישאה זולה, אלא באופן הכי פשוט שיש. ב-1943, ימי מלחמת העולם השנייה, כשהוא בן 26, מצא עצמו ג'ונס במחנה העבודה שהיה חלק מאושוויץ. שישה ימים בשבוע עבד הוולשי כ-12 שעות ביום לפחות. הייאוש היה כבד. התנאים היו קשים. הקור היה מקפיא. אבל היה משהו אחד, קטן-גדול, ששמר לג'ונס את הראש מעל המים.
ביום ראשון, באופן קבוע, קיבלו הוא וחבריו אישור לשחק כדורגל. "ליגת ימי ראשון" קראו לזה. לפני כשנתיים סיפר ג'ונס ל-BBC על הימים בהם הכל התחיל: " זו הייתה הדרך של הגרמנים לגרום לנו להישאר בשקט, אבל גם עזר לנו לשמור על השפיות. אנשי הצלב האדום, ששמעו על המשחקים שלנו, הביאו לנו 4 תלבושות – של אנגליה, וויילס, אירלנד וסקוטלנד. אני תמיד הייתי השוער".
קריירה גדולה של שוער לא הייתה לו, אבל ספרו "השוער מאושוויץ" הפך למפורסם במיוחד ברחבי בריטניה ובו הוא חושף את כל אשר עבר עליו כאסיר: "החיילים הגרמנים עמדו והשקיפו עלינו משחקים. הם עודדו אותנו, בחרו קבוצה לאהוד ונהנו מהמשחקים שלנו". גם בגילו, ג'ונס עדיין יודע לשים את האצבע על החשיבות של שבירת שגרת העבודה הקשה, בתנאים-לא תנאים, עם הכדורגל: "פשוט רצינו ליהנות קצת, להירגע. כשאתה בתנאים כל כך נוראיים, אין אושר גדול יותר מקצת כדורגל. לצערי, בחורף לא היינו יכולים לשחק בגלל הקור".
למרות האושר הגדול מהמשחק, ג'ונס יודע שלא הכל היה ורוד. רחוק מכך: "קצת קשה לי לדבר על הכדורגל ולחייך, כשאני יודע איזה דברים קשים אנשים עברו במרחק מטרים ספורים מאיתנו. היינו מחזיקים אצבעות שלא תהיה רוח מכיוון מסויים, כי אז הריח של המוות היה פשוט מציף את המחנה. זה היה נוראי". לג'ונס ולחבריו הייתה סיבה נוספת להחזיק אצבעות. "לא ידענו מה מתכננים לנו ומה יהיה עתידנו. זה לא היה גורלם של יהודים בלבד, גם פולנים, אסירים פוליטיים. כולם. חשבנו שגם אותנו ישלחו לגז וחיינו בפחד מתמיד שנהיה הבאים בתור".
בסופו של דבר, ג'ונס שרד את מחנה ההשמדה. בכל פעם שהוא היה על סף "שגעון" או שהרגיש כי הוא קורס תחת העבודה הקשה והעתיד האפל, חשב על יום ראשון שהולך וקרב, ועל הכדורגל שהוא כל כך אהב ונהנה ממנו. הוולשי, שחזר לעיר הולדתו והתאחד בה עם אשתו, מעיד בספרו שללא הכדורגל הוא לא היה שורד את אותם ימים. ללא הכדורגל, השוער מאושוויץ – הספר והאדם - לא היו רואים אור.
