ההתפשטות הקשתה על נייקי להישאר בראש המאבק, אבל למרות תחרות עיקשת מצד אדידס במיוחד, שמובילה בענף הפופולרי בעולם - הכדורגל - נייקי היא עדיין השחקנית הבכירה בזירה הזו. היא שמה יותר כסף מכל חברה אחרת בחוזים אישיים, והיא מחזיקה בתיק המפרסמים העשיר והמכובד ביותר. לכן, בהיותה החברה שקשורה ליותר ספורטאים מכל חברה אחרת, סביר להניח שיהיו אצלה יותר שחקנים, מכל חתך שהוא.
סביר להניח שבקרב הספורטאים שעם נייקי יהיו יותר אתלטים יפים, סביר להניח שאצל נייקי יהיו יותר ספורטאים שמאליים או כאלה עם אלרגיה לפריחת השקדיה. זה רק הגיוני - פשוט כי יש אצלה יותר ספורטאים מאשר בכל חברה אחרת. למרות זאת, אצל הספורטאים של נייקי קורים בשנים האחרונות יותר מדי דברים כדי שאפשר יהיה לשייך את זה רק לכמות האתלטים שחתומים אצלה. וכשאנחנו אומרים "קורים דברים", אנחנו מתכוונים פשוט לומר "שערוריות".
ברור, נייקי לא לבד כאן. בן ג'ונסון הביך לא רק את המשלחת הקנדית למשחקי סאול 88, אלא גם את דיאדורה, שזנחה את חוזה החסות שלה עם האצן בעקבות המקרה. בתחילת שנות התשעים פפסי ברחה ממייק טייסון האלים, ואח"כ ביזתה בעיקר את עצמה כשלצד קונברס עזבה את את מג'יק ג'ונסון לאחר שהודיע כי הוא נושא את נגיף האיידס. קלוגס, שמוכרת דגני בוקר לילדים, הייתה צריכה לומר שלום למייקל פלפס אחרי שנתפס מעשן מבאנג. דוגמאות לא חסרות. אבל איכשהו, את מה שקורה אצל נייקי פשוט אי אפשר להכניס לפרופורציות האלה.
כבר בסוף שנות השמונים, כשנייקי ומייקל הציפו את העולם ב"אייר ג'ורדנס", החברה הפיצה גם את האייר מקס של צ'ארלס בארקלי. ואם ג'ורדן היה הנציג החלקלק, הפוליטיקלי קורקט, בארקלי היה כמובן הילד הרע. זה התאים יופי לשיטה, ולכן גם כשנעצר ב-1991 אחרי קטטה במילווקי זה לא באמת הפריע. זה רק הזין את התדמית. אבל מה שקורה בעשור האחרון בתחום הזה עם ספורטאים שחתומים אצל נייקי באמת מתחיל לעורר שאלות.
בסביבות 2002 התפוצצה פרשת "באלקו", על שם קואופרטיב המעבדות מקליפורניה שסיפק סטרואידים לשלל ספורטאים. המקרה הגיע על רקע חשדות ברורים מצד חובבי בייסבול בנוגע לניקיונם של מיטב ספורטאי הענף, אבל בזמן שבארי בונדס עמד במרכז הפרשה בעקבות הישגיו על מגרש הבייסבול (ואיבד בשל כך כמה הסכמי חסות כמובן), הרי שאת המכה הכי גדולה חטפה מריון ג'ונס – שהיא, כידוע, אתלטית ולא שחקנית בייסבול. זה לקח זמן עד שהסיפור שלה התגלגל, אבל בסופו של דבר ג'ונס, אלופת עולם ואלופה אולימפית, נכנסה לכלא על ששיקרה בחקירה פדרלית. במרץ 2008 היא החלה לרצות עונש של שישה חודשי מאסר. בעלה לשעבר, האצן טים מונטגומרי, נמצא כיום לקראת תחום תקופת מאסר של למעלה מ-5 שנים, שהחל לרצות ב-2008. גם הוא הגיע לכל מקום לבוש בגדי נייקי.
בין לבין, נייקי הצליחה לחטוף את קובי בראיינט מאדידס. אבל רק כמה ימים אחרי שהעניקה לו חוזה חסות של 40 מליון דולר ל-5 שנים בקיץ 2003, פורסמו ההאשמות באונס כנגד בראיינט. נייקי הייתה מנותנות החסות שלא עזבו אותו, ובסופו של דבר זה כמובן השתלם לה, אבל הימים בהם קיפץ ממשחק NBA לדיונים בבית המשפט לא היו קלים לו, וגם לא לאלה שהרגע שמו עליו כל כך הרבה כסף.
עוד באותן שנים, כשהחקירה בעניין החומרים משפרי הביצועים בבייסבול החלה לדוג אשמים והודאות בזה אחר זה, נייקי ראתה איך שני פרצופים שלה מקבלים מקום של כבוד בראש רשימת המושמצים. מארק מגווייר, שב-1998 ניצח את סמי סוסה בדו קרב מסוממים על שיא ההום ראנס בעונה, מאבק שסחף את ארה"ב והיום נראה כמו חלום רע אחד גדול, הוא מהפנים הכי בולטות של עידן הסמים בבייסבול. וההודאה המרגשת שלו מ-2010 היא מהרגעים המכוננים של המאבק בשרידים של אותה תקופה. הוא, כאמור, היה בן חסות גדול של נייקי.
וכמותו גם אלכס רודריגס, אחד השחקנים המפורסמים והמוצלחים ביותר בדורות האחרונים, שעדיין פעיל. איי-רוד רואה כיום כיצד חלק גדול מהישגיו המוקדמים פשוט מוחרם על ידי האוהדים, שלא יודעים בדיוק איך להתמודד עם זה שענף שלם שיקר להם משך כל כך הרבה זמן. יחד, רודריגס ומגווייר מסמלים תקופה שכל מי שקשור למשחק הזה מנסה להתכחש אליה.
ואם מאיזושהי סיבה המעצרים של בארקלי (נעצר שוב ב-2008 והושעה לחודשיים מ-TNT), משפט האונס של קובי, הבושות והדמעות של האסירים ג'ונס ומונטגומרי, וחלקם הגדול של מגווייר ורודריגס בסקנל הסמים בבייסבול נראים לכם כמו כמה צירופי מקרים לא מזיקים, חכו שנייה – כי התותחים הכי כבדים עוד מחכים להצגתם.
אז קבלו אותם – במלוא ההוד וההדר: מייקל ויק, טייגר וודס, לאנס ארמסטרונג. כל אחד בתחומו ייצר שערוריה חסרת תקדים בעוצמתה, בגודלה, בכמות החשיפה שקיבלה. ויק ראה את הקריירת הפוטבול המזהירה שלו נקטעת כאשר ריצה עונש מאסר של כמעט שנתיים בין 2007 ל-2009 על חלקו בארגון קרבות כלבים רצחניים. שערוריה פלילית מדרגה ראשונה.
וודס, שבמשך עשור וחצי הכניס את הגולף לכל בית בארה"ב ואת נייקי לכל מחסן כלים של חובב גולף בזכות תדמית נקייה ומצוחצחת, התברר כחולה מין, נואף סידרתי, שלאורך כל הזמן ניהל חיים סודיים של רודף תענוגות חסר מעצורים. זו השערוריה הצהובה הגדולה בעולם בשנים האחרונות. ולאנס, נו, מה עוד נותר לומר על מי שביד אחת ענד צמיד צהוב כאות למאבק בסרטן, חתם על האוטוביוגרפיות שלו שגוללו את סיפורו המדהים וסחף אחריו עולם שלם בזכות ניצחונותיו בטור דה פראנס, וביד השנייה לא הפסיק להזריק לעצמו מכל הבא ליד כדי להשיג את אותם ניצחונות בדיוק? שערוריית הסמים (האישית) הגדולה והמדוברת אולי בתולדות הספורט בכלל.
אין ספק, השלושה העמידו רף חדש של סקנדליזם. ושימו לב כיצד כמעט כל המקרים האלה התרחשו במקביל, או כמעט אחד אחרי השנים בשנים האחרונות. ב-2002 התחילה חקירת פרשת באלקו. ב-2003 משפט האונס של קובי. ב-2007 ויק נכנס לכלא, ובין השנים האלה יצאו לאור כל הרמאויות בבייסבול. ב-2008 נכנסה ג'ונס לכלא, ב-2009 התופצצה רשת הניאוף של וודס, ב-2010 נפתחה החקירה הפדרלית בעניין ארמסטרונג, שב-2012 חשפה סופית את רשת הרמאויות והשקרים שלו.
אבל אם אנשי נייקי חשבו שהם כבר ראו הכל מהספורטאים שלהם, הרי שרק לפני כמה ימים הם נאלצו לחתוך את חוזה החסות שלהם עם אחד, אוסקר פיסטוריוס. האצן הנכה שהפך בן רגע מאחד הסיפורים היפים שראינו בספורט האולימפי מזה זמן רב, סיפור על כוחה של הרוח האנושית, למקרה מטורף לגמרי של חשד ברצח ברוטלי, אולי תחת השפעתם של סמי מרץ.
המקרה המזעזע של פיסטוריוס עשה עבור נייקי את הסיפתח של 2013, הרי זה נראה כאילו החברה מתקשה להעביר שנה בלי שערוריית על כלשהי שקשורה לספורטאיה. ומכאן אפשר, ואולי אף צריך, להשתעשע בכמה שאלות: מי הבא בתור? האם השמועות העיקשות על כך שרפאל נדאל החמיץ את חצי השנה האחרונה בגלל השעייה סודית על שימוש בחומרים אסורים ולא בגלל פציעה, הן רק הסנונית הראשונה במה שעלול לנפץ את תדמיתו של אחד הספורטאים הגדולים בתולדות הענף? אולי את תדמיתו של הענף כולו?
ומעבר לספקולציות עתידיות, האם אפשר להצביע על איזשהו מוטיב בהתנהלותה של נייקי שמסביר את הישנות המקרים הקיצוניים הזו שמבחר ממיטב ספורטאיה חוו בשנים האחרונות? למה דמויות כמו מסי, בקהאם, ג'רארד, קאקה, דריק רוז, טים דאנקן, צ'ונסי בילאפס, אנדי מארי, ספורטאי על שמייצגים בעיקר נאמנות, צניעות, עבודה קשה ושלל אלמנטים חיוביים הם עם אדידס דווקא? כשבמקביל כוכבי הכדורגל הגדולים של נייקי הם רונאלדו, רוני וזלאטן? למה את המאבק על קובי נייקי ניצחו, ואת דאנקן או רוז הם לא מצרפים לשורותיהם? האם אדידס, למשל, החתימה את לאו מסי בגלל שהוא יבש, ונייקי את רונאלדו בגלל שדמותו ססגונית בהרבה? האם לאדידס יש חלק בכך שמסי "יבש" ולנייקי בכך שרונאלדו "ססגוני"? נכון, גם באדידס יש כמה ילדים פחות טובים (לואיס סוארס) ובנייקי יש כמה טליות שכולן תכלת (פדרר, נאש). אבל המסה נוטה לכיוון די ברור, והיא כמעט קריטית.
אלה הרבה שאלות, והן וודאי לא השאלות היחידות שאפשר להעלות מכך. ואולי עכשיו, אחרי יותר מ-1000 מלה שכבר קראתם כאן בנושא, זה לא הזמן לנסות לענות עליהן. הזמן הזה, סביר שיגיע. בינתיים יש לנו קצת זמן לנסות לסדר את המחשבות האלה בראש ולבוא עם תשובות. בתקווה שעד אז לא נצטרך להכניס שמות חדשים לדיון.
