קניון מלחה נסגר לחלוטין, כמעט נאטם. המסדרונות החשוכים ושערי הברזל שירדו על החנויות זימנו כמה אוהדים שלא מצאו את הכניסה/יציאה/חניון לשוטט לעת ליל. "יש דרך לצאת מכאן?", שאל אוהד בית"ר מתוסכל. רק ימים יגידו. אצטדיון טדי אירח שתי קבוצות שמגיעות מקצוות מנוגדים של הסקאלה. בפינה הימנית, בית"ר ג'ונגל ירושלים. כוחות גרילה שמתרוצצים על המגרש ללא סדר ותכלית, חסרי כיוון ועמוד שדרה, מועדון שמונע בידי כוחות חיצוניים. בפינה השמאלית, מכבי היכל התרבות ת"א. פלוגת הקרב של פאולו סוזה, רובוט חסר רגשות שהחתים אתמול כרטיס וחזר לפסגה. יש דרך לצאת מהתבנית הזו? כי בשורה התחתונה, אף אחת לא סיפקה תצוגת כדורגל.
לכל אוהד חיכתה חוברת על הכסא ובה 4 עמודי פרסומות, מכתב מטביב ורשימת שחקנים. על הכריכה הופיעה תמונה של דוד רביבו מונף על כתפיהם של מולמו וקפילוטו אחרי הניצחון על הפועל ת"א. האיש בקושי מקבל דקות ומושפל על הספסל, אבל הוא כבר הפך לסמל הגדול ביותר של בית"ר העונה. זה כרטיס הביקור: רועה בלתי נראה, משיח לדקה. מי הבא בתור?
"הלב אומר תיקו", אמר אחד האוהדים, "הראש יודע שמכבי תיתן 3 חתיכות". כל מי שהימר חשב שהמכונה הצהובה לא תרחם, אבל גם לאוהדי מכבי האופטימיים ביותר רעדו הברכיים מהמחשבה על טדי מלא. אממה? כל היציע החדש שנבנה במיוחד עבור אירועים כאלה, היה ריק לחלוטין. אוהדי בית"ר שמילאו את האצטדיון הזה מול הפועל, לא קנו כרטיסים ושלא ימכרו סיפורים על קבוצה במשבר, אין מאמן וכו'. כנראה שהאלופה היא יעד פחות אטרקטיבי מהיריבה מהמפה הפוליטית, הכדורגל פחות מעניין אם אין בו שנאה.
שריקת הפתיחה. הכדור אצל מכבי ת"א, כמה מסירות קצובות בהגנה. "זהו, בית"ר פתחה לא טוב את המשחק", צחק לידי מישהו. גם האוהדים יודעים שלקבוצה שלהם יש סף שבירה של גפרור שרוף. הם רק לא ידעו שהנבואה תהפוך למציאות 40 שניות אחר כך. ראדה פריצה ירה לתוך מעבה היער ופגע בול. אמסלם טורס שלום, לאן תירצו לברוח? זהו, אפשר ללכת הביתה. המשחק נגמר. הדקה? 2. אולי יהיה מהפך? נאדה.
משחר האנושות האדם נלחם בטבע. הרס דונמים של חלקות פרא כדי לתקוע יתד תרבותית באמצע הג'ונגל ולקבוע שליטה. הביא את קינג קונג לניו יורק, הכניס כל חיה לכלוב וקרא לזה "גן חיות", ועכשיו זה תרבותי. אבל פעם בכמה זמן הטבע מחזיר אש ומוכיח שאיתניו גדולים בהרבה, פעם בכמה זמן, אחד הצדדים מורד ומנסה לשנות את הכללים. אז, מתחיל להיות מעניין.
כמה דקות לאחר השער הראשון, טל בן חיים ניסה להוציא מתפרצת עם העקב. הוא נכשל וסוזה השתולל על הקווים. שום יצירתיות לא תהיה פה, אין מקום לפרא. עובדים רק לפי התכנית. במחצית השנייה כשהוא החמיץ אחד על אחד מול הרוש, סוזה שתק. כי זה כבר לגיטימי. בית"ר ניסתה לצאת למתקפה בצורה תרבותית, כזו שמתחילה מהחלק האחורי ולאט לאט מתקדמת עד לרחבת היריב. היא נתקעה על קו האמצע, אי אפשר שהיה פה סדר, זה לא בלקסיקון שלנו, רק בלאגן בבקשה.
שחקני מכבי ירדו מהמגרש ומשום מה היה מתח באוויר. שקט השתרר באזור חדרי ההלבשה ורק טפיפות הפקקים על הבלטות נשמעו. לרגע היה אפשר לדמיין שבאמת מדובר בצעידת חיילים. פרט לברק יצחקי שחיבק את אמסלם, אף אחד לא שמח, לא צחק, לא נהנה מהניצחון שזה עתה הושג. אז אולי לא צריך לפתוח קונפטי, אבל חיוך? משהו? כלום. למה להתרגש? כולה כדורגל.
אפשר לרדת על בית"ר עוד 100 שנה, אבל יש משהו מסקרן פי עשר בבלאגן הזה מאשר בסדר המופתי והצפוי של מכבי. קבוצה שנעה מן הקצה אל הקצה, עולה ויורדת כמו סימני חיים בקוצב לב. מה שבטוח, החולה הזה עדיין חי ונושם.
מכבי מנגד, עושה את המוטל עליה. היא לוקחת נקודות, היא תיקח אליפות. להסתכל על המכונה ולהעריץ את המהפך המטורף שהמועדון הזה עבר. אין חסרונות, אין כשלים במערכת, אין פגמים, אבל גם אין רגש, ומה זה כדורגל אם לא שק של סנטימנטים? אז יש דרך לצאת מזה. אם בית"ר תצליח לביית את הפרא לתוך מסגרת מעט יותר מכוונת מטרה, קצת יותר ממוקדת ותרבותית, היא ללא ספק תתקדם. אם מכבי תיתן לשחקנים מעט מקום ליצירתיות, קורטוב של חופש לטעות, אז אולי תהיה לנו אלופה אנושית, כזו שאפשר לאהוב. יעד אטרקטיבי.
