יוסי שבחון ומיכאל זנדברג. כנראה שאין חובב הכדורגל אחד בארץ שלא מכיר את שני השחקנים, שהחלו את דרכם בהפועל פ"ת אי שם בסוף שנות ה-90 תחילת שנות ה-2000. אחרי למעלה מעשר שנים, שבחון בן ה-31 וזנדברג בן ה-33 חוזרים לשתף פעולה, הפעם בהפועל ניר רמת השרון. ביום שבת יפתחו השניים עוד עונה בליגת העל, וינסו להצעיד את הקבוצה ממורשה קדימה. זנדברג, אגב, עדיין לא עבר בבקרה ויערוך את הבכורה העונה רק במחזור השני.
בראיון לאתר ערוץ הספורט מספרים הקשרים על הפינה החמה שמצאו ברמה"ש ועל השאיפות הצנועות לעונה הקרובה, מדברים מנקודת מבט מפוכחת על הסכסוך בין הטוטו להתאחדות לכדורגל, ולא חוסכים בביקורת על מצב הכדורגל בישראל.
מה משך אתכם להגיע למועדון כמו רמה"ש?
"אני ומיכאל הגענו לרמה"ש כדי לשמור על כושר", פתח ואמר שבחון. "הקבוצה הייתה בחיתוליה, בלי קאדר לפתוח איתו אימונים, וככל שעבר הזמן היא קיבלה צורה. אנחנו חתמנו ולאט לאט הגיעו עוד שחקנים".
"הגעתי בעקבות יחסי חברות וקולגיאליות עם רפי כהן (המאמן) כדי לשמור על כושר. המקום חיבק אותי ונתן לי הרגשה מאוד טובה", הוסיף זנדברג: "אבל זה היה הדדי. אם לא הייתי מראה משהו לא היו רוצים אותי".
"הצעות לא כל כך זרמו. הגעתי לרמה"ש וראיתי שיש פה פינה טובה אז אמרתי לעצמי 'למה לחפש הרפתקאות? תלך על זה'. המקום פה מחבק אותך, אנשים מסביב למועדון חייכנים וחיוביים. כיף לנצח בכל מקום אבל פה אנחנו יודעים איזה כיף יהיה לנו לנצח, כמה כיף יהיה לנו בחדר הלבשה", סיכם שבחון.
שניכם ירדתם ליגה בעונה שעברה. חששתם שלא יגיעו הצעות אחרי ירידת הליגה?
"ידעתי שתהיה לי עבודה אבל לא הייתי החלטי לגבי מה אני רוצה. לא ידעתי אם אני רוצה לנסוע לרחוק, לא היה לי ברור אם אני רוצה לשחק במקום שיהיה לי קשה לשחק בו אבל תהיה לי משכורת טובה או שתהיה לי משכורת נמוכה ובטוח אשחק. ידעתי שייקח לי זמן להתבשל בתוכי ולהבין מה אני רוצה מעצמי אחרי עונה לא טובה בנתניה", ענה שבחון, והוסיף בכאב: "אם הייתה לי הצעה מהליגה הלאומית בלבד, אני לא בטוח שהייתי משחק כדורגל השנה".
בניגוד לשבחון שעבר עונה אישית קשה בנתניה, לזנדברג הייתה עונה מוצלחת מבחינה אישית בהפועל ר"ג: "למרות שירדנו ליגה, מבחינה אישית היתה לי עונה די טובה. ידעתי שאוכל לשחק באיזשהו מקום ואם זה בליגה הלאומית אז רק בהפועל ר"ג, אשמור למועדון אמונים", אמר זנדברג והמשיך: "כשאלי כהן חתם בבית"ר ירושלים הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה אותי, זה היה לפני טביב ועוד לא היה ברור מה קורה. ראיתי שזה נסחב, התחלתי כבר להתאמן ברמה"ש, ואז התקשרתי אל אלי ואמרתי לו שלא צריך. הוא אמר שהוא רב עליי אבל אמרתי לו שאין צורך לריב עליי ולהפוך את העולם, שיש לי פה פינה טובה. הבנתי שאני לא צריך ללכת לחפש הרפתקאות במקום אחר, שלא ידוע מה הולך להיות בו".
שניכם נדדתם הרבה בקריירה שלכם, איך אתם מסבירים את זה?
"הכל זרם לי בקריירה בצורה מסויימת. זרמתי עם הסיטואציות", מספר זנדברג, וחושף: "לא חיפשתי שיהיה לי 'בית' ולא חיפשתי להיות סמל של קבוצה. אני משחק כדורגל, אוהב כדורגל, מתפרנס מכדורגל ומנסה לשחק ברמה הכי טובה שאני יכול ולא משנה איפה אני נמצא. אני רואה בכל הקבוצות שעברתי יתרון ולא חיסרון. הכרתי המון אנשים, הייתי בהרבה מקומות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם בלי הכדורגל ולא הייתי מוותר על אף שנה, על אף קבוצה ועל אף סיטואציה בקריירה שלי, כולל עונות קשות, והיו לי כאלה. מכל דבר למדתי וזה עיצב אותי גם בתור שחקן וגם בתור בן אדם".
לעומת חברו, שבחון דווקא היה מעדיף להשתקע בקבוצה אחת: "אני אחד שלא אוהב שינויים. רק בארבע השנים האחרונות החלפתי הרבה קבוצות ואני מאמין שהסיבה הראשונה היא היכולת וגם עם הגיל הביקוש שלך יורד. הכדורגל הישראלי זה מקום שאין לך ביטחון, לא באף חודש אלא באף יום. אתה כל רגע צריך להוכיח את עצמך וגם שוכחים פה מהר מאוד. בגלל זה לא קל להישאר במקום אחד. ואם את שואלת אותי מה אני רוצה? אני רוצה למצוא מקום טוב ולהישאר בו עד סוף הקריירה. ואני מקווה שמצאתי אותו".
גם זנדברג הסכים לקביעה שייתכן שירצה לסיים את הקריירה במורשה: "אם יהיה פה טוב, יהיו מרוצים ממני ואהיה מרוצה מהמקום, אין סיבה שאלך למקום אחר".
אתם חושבים בכלל על היום שאחרי הכדורגל?
"בטח", ענה זנדברג, הוותיק מבין השניים, בהחלטיות. "אני חושב על זה כבר שנתיים לפחות, אם לא יותר. הרצון לשחק בוער בי ויבער בי כנראה עד גיל 90 אבל אני יודע שזה לא יהיה לנצח. כנראה שיגיע היום שלא אוכל להמשיך או שלא ירצו שאמשיך. העונה האחרונה עשתה לי חשק גדול להמשיך והוכיחה לי שאני יכול להמשיך וזה החזיר לי את הרעב". שבחון הוסיף: "אני אוהב את המקצוע ורוצה לשחק כמה שיותר אבל לא בכל מחיר. היום מאוד חשוב לי המקום שאני עובד בו, האנושיות שבו, יותר מרמת מקצוענות שלו".
למרות הקריירה המרשימה של כל אחד מכם, לא יצאתם לאירופה. מרגישים פספוס?
שבחון לא התבייש להודות: "החלום שלי היה לשחק באירופה ואני מצטער שזה לא קרה. בחלומות זה פספוס אבל מבחינת הקריירה אני לא יודע. ברור שהאמנתי שאני יכול לשחק מחוץ לישראל".
זנדברג הסכים: "החוויה מאוד קסמה לי, יכולתי לצאת אם באמת הייתי רודף אחרי זה אבל בזמנו זה היה שונה ולא יצאו לחו"ל בצורה סיטונאית כמו היום. בכל מקרה, לא הייתה לי הצעה אטרקטיבית מספיק בשביל לעזוב מה שהיה לי פה. בית"ר שיחקה אז באירופה, הייתה יכולה להגיע לליגת האלופות. אלו היו השנים כי טובות שלי ורציתי למצות את המקסימום מבחינה כלכלית. היום בדיעבד אני מצטער שלא חוויתי את החוויה אבל לא הייתי לוקח החלטה אחרת".
זנדברג הוסיף בהחלטיות: "אין פה משאבים. במכבי ת"א או במכבי חיפה, שיש שם את הכסף והמשאבים, זה נראה שונה. קריית שלום, לדוגמה, בנוי למקצוענות, אוכלים ארוחת בוקר, יוצאים לאימון, אוכלים ארוחת צהריים, יש שם מלא אנשי צוות שמטפלים בך. אני בטוח שגם רפי כהן רוצה שזה יהיה ככה פה, אבל יש פה תקציב מסוים שלא מאפשר את זה. החלום שלי שתהיה כאן התנהלות ספורטיבית כמו שיש באירופה. אין שחקן ישראלי שלא היה רוצה את השגרה הזאת ולהיות 8 שעות במועדון עם ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, טיפולים, מסאז'ים, אמבטיה קרה וכו' מאשר להיות מ-9 עד 12 במועדון ואחר כך ללכת לקניון או לבית קפה".
"בחו"ל ההתייחסות של כולם לכדורגל היא הרבה יותר רצינית", המשיך. "מתוך מכלול של אנשים שדואגים לכדורגל השחקנים הם אספקט אחד. יש מאמנים, יש מנהלים, יש התאחדות וכולם צריכים להתייחס לכדורגל בצורה הכי מקצוענית שיש בשביל שהוא יראה כמו שהוא נראה בגרמניה, בהולנד ובבלגיה. 'המסביב' הוא ב-17 דרגות טוב יותר ממה שפה. למה שבבלגיה יהיו מתקנים טובים יותר מפה? מה היא מדינה גדולה יותר? היא יותר עשירה?"
איך אתם רואים את כל הבלגאן שהיה הקיץ בין ההתאחדות לכדורגל והטוטו?
"הכדורגל הישראלי בפרשת דרכים", ציין שבחון." יש ביקורות מאוד גדולה נגד הכדורגל הישראלי והשחקן הישראלי. בכל העולם הכדורגל מתקדם, המדינות הקטנות מצמצמות פערים מהמדינות הגדולות ופה אין התקדמות. צריך להחליט על סדר מסוים, מי מנהל מה, מי אחראי על מה ומפה ללכת עם זה".
אתם, השחקנים, דיברתם על כל מה שקורה?
"האמת שלא דיברנו על זה יותר מדי ולי זה היה חסר", ענה זנדברג בכנות והמשיך: "בכל המאבק בין הטוטו לבין ההתאחדות קול השחקנים לא נשמע. אני בזמן האחרון אקטיביסט מתחת לפני השטח ומאוד חורה לי שהקול של השחקנים לא נשמע. לא מתחשבים בו ולא מתייחסים אליו ואני מאשים קודם כל את השחקנים. רוב השחקנים מפחדים על מקום העבודה שלהם. אין סולידירות, אין התארגנות כמו שצריך. המועדונים, ההתאחדות, מי שמעסיק אותנו עושה את זה בשיטה של הפרד ומשול כי יותר קל לשלוט על שחקנים אינדיבידואלים מאשר על קולקטיב. אני לא יודע אם בגיל 23 הייתי עושה את המאבקים האלה אבל בשלב שאני נמצא בו בקריירה אין לי מה להפסיד.
צריך לשמוע את הקול של השחקנים, אנחנו צריכים להיות הרבה יותר מאורגנים, ארגון השחקנים צריך להיות הרבה יותר עם בשר ושיניים, וזה יקרה. עכשיו זה המצב הכי גרוע. אין ייצוג לשחקנים, אנחנו לא מאורגנים, התדמית שלנו לא בשמיים אז גם אם זה יקרה עוד 10 שנים, זה מאוחר אבל לא מאוחר מדי. 30-40 שנה זה לא השתנה, אז כל מה שנעשה זה בונוס. בכנס הראשון שלי בארגון השחקנים הייתי בן 18 ודיברו על אותם דברים שדיברו השנה בכנס וזה לא יכול להיות, לא התקדמנו במיל. אולי בארגון יגידו שאני לא צודק אבל אני מכיר את השטח, אני מכיר את השחקנים, אני מדבר איתם ואני חושב שכולם רוצים שזה ישתנה. אולי לא לכולם יש את האומץ לעשות את זה אבל אני חושב שאני בעמדה שאני יכול להשפיע על מי מאלה מהשחקנים ואעשה כמיטב יכולתי".
במעבר חד, איך זה לחזור לשתף פעולה?
"נהדר, אנחנו חברים טובים גם מחוץ למגרש וזה כיף אחרי הרבה זמן לשתף פעולה שוב. זה אחד הדברים הכי טובים שיכלו לקרות העונה בשבילי", הודה שבחון וזנדברג סיכם בחיוך: "אין דבר יותר כיף מאשר להיות עם חבר בחדר הלבשה, הרווחתי. זה משהו שמשנה לך את כל האווירה בחדר ובקבוצה".
