10. גרג פופוביץ', מאמן, סן אנטוניו ספרס
כשג'ק מקאלום מספורט אילוסטרייטד ביקש ממנו להתראיין ולדבר על עצמו, פופוביץ' אמר ש"אין לי שום דבר אישי נגד מקאלום, אבל גם הוא לא רוצה לדבר על עצמו". אחרי שכנועים הסכים פופ לראיון של 20 דקות. זה מה שהוא אמר על פילוסיפיית האימון שלו: "כן, אנחנו מאוד ממושמעים עם מה שאנחנו עושים. אבל זה לא מספיק. הקשר של האנשים אחד עם השני זה הדבר הכי חשוב. אתה חייב לגרום לשחקנים להבין שאכפת לך מהם. וחייב שיהיה אכפת להם אחד מהשני ושהם יתעניינו אחד בשני. אחר כך הם מרגישים אחריות אחד כלפי השני. ככה הם ירצו לעבוד ולהצליח אחד בשביל השני".
עם התוצאות קשה להתווכח. כרגיל, חלוקת הדקות במהלך העונה הרגילה עשתה טוב עם דאנקן, פארקר וג'ינובילי. השילוב של הצעירים (לאונרד, ספליטר, גרין) מניב פירות והם מקבלים תפקידים גדולים יותר ככל שעובר הזמן. ופופ ממשיך לחזק את מעמדו כמאמן הטוב בליגה.
9. הקהל של אוקלהומה סיטי ת'אנדר
כמו בחור ממוצע שיוצא עם בחורה נחשקת במיוחד, כך גם הקהל באוקלהומה סיטי עושה הכל כדי לתת לת'אנדר את התחושה שהם ראויים לה. הם מילאו את הצ'ספיק אנרג'י ארינה למרות מחירי כרטיסים גבוהים (החל מאזור ה-75 דולר לחתיכה), 99% מהם לובשים את החולצות הכחולות שהקבוצה מחלקת, ויחד הם עושים יותר רעש מכל אולם אחר. הת'אנדר, בתמורה, עבדו קשה כדי להבטיח את יתרון הביתיות במערב. עם קהל כזה, זו בהחלט השקעה משתלמת.
8. לברון ג'יימס, מיאמי היט
שלושה משחקים טובים של קינג ג'יימס ושלושה ניצחונות קלילים להיט. נראה שלברון מתחיל להשתעמם ומחכה לסדרה קצת יותר מעניינת. האמת, גם אנחנו. ועדיין, קשה לדלג סתם ככה מעל שבוע של 23, 8 ו-7 ב-61%. זה שזה בא לו בקלות לא אומר שאנחנו צריכים לקחת את זה כמובן מאליו.
7. פול ג'ורג', אינדיאנה פייסרס
פול ג'ורג' אמנם קיבל את תואר השחקן המשתפר של העונה השבוע, אבל כבר עכשיו הוא מוכיח שהוא הרבה יותר מזה. הוא הסופרסטאר של אינדיאנה, הוא המנהיג שלה. טריפל דאבל במשחק הראשון (כולל 17 מ-18 מהקו!), 27 ו-8 ריב' במשחק השני, וממוצעים של 22, 9.3 ו-5.3 בסדרה עד כה. עם זאת, הלילה התקשה בשמירה על ג'וש סמית' (שקיבל יותר דקות בעמדה 3). אם יחזור לעצמו וישפר את ההגנה על סמית' (אחרי שילמד אותו קצת9, לפייסרס אין מה לדאוג.
6. כרמלו אנתוני, ניו יורק ניקס
מלו ממשיך להראות לנו למה הוא זכה בתואר מלך הסלים, למה הוא נחשב לאחד משני הסקוררים הטובים בליגה (לצד דוראנט) ולמה הוא מועמד לגיטימי ל-MVP. הוא קלע 36 , 34 ו-26 בשלושת המשחקים כולל לא מעט סלי קלאץ' חשובים, ובאחוזים יותר טובים משנדמה (36 מ-78, 46%). מדורג נמוך כי בכל הסדרה הוריד 11 ריב' ומסר 2 אס'. לא, לא בממוצע.
5. קווין דוראנט, אוקלהומה סיטי ת'אנדר
עם ווסטברוק, בלי ווסטברוק. עם הארדן, בלי הארדן. באוקלהומה, ביוסטון. משנה משהו? לא כל כך. KD ממשיך להפציץ. הוא התחיל רגוע עם 24 נקודות, טיפס קצת ל-29 ואתמול קלע 41, . הוא מוסיף לזה 8 ריב' ו-5.7 אס', ולכן מדורג לפני מלו. עם זאת, האחוזים שלו דווקא פחות טובים משל הבחור מניו יורק (30 מ-70, 42.8%).
4. מארק ג'קסון, מאמן, גולדן סטייט ווריורס
"אולי זה ישמע קצת חנפני, אבל אני אהיה כן עכשיו", אמר ג'ארט ג'ק, הגארד של הווריורס, "דיוויד לי סחב אותנו על הגב שלו כל העונה. סטפן קרי סחב אותנו על הגב שלנו כל העונה. אבל הבנאדם שעשה זאת יותר מכולם הוא המאמן ג'קסון. כל עוד הוא המאמן שמשיט את הספינה שלנו, אני בטוח שאנחנו יכולים לנצח כל קבוצה ולהצליח".
עד כה, ג'קסון בהחלט מצדיק את פרץ האהבה הזה, ומראה בסדרה שיש לו את הדבר הכי חשוב שיכול להיות למאמן בפלייאוף – היכולת לבצע התאמות תוך כדי הסדרה. אחת כזו הוא עשה בהגנה. בגלל הנטייה של הנאגטס לחדור לצבע וחוסר היכולת שלהם לקלוע מבחוץ (מקום 25 בליגה באחוזים משלוש), האזורית היוותה מפתח בניצחונות של הווריורס. התאמה שנייה ביצע בהתקפה, כשעבר ל"סמול בול", בעקבות פציעתו של לי.
"התגובה הראשונית שלי לפציעה הזו הייתה לפתוח עם קרל לנדרי", מסביר ג'קסון, "אבל אז התחלתי לחשוב על מאצ'אפים, ופתאום תהיתי – האם אני משוגע מספיק לפתוח עם האריסון בארנס בעמדה מספר 4?. הסתכלתי על חבריי לצוות וחיכיתי שמישהו יוריד אותי מהרעיון הזה". זה לא קרה. במשחקים 2 ו-3 בארנס נתן 21.5 נק', 6.5 ריב', עם 5 מ-10 לשלוש. וגולדן סטייט ביתרון 1:2.
3. נייט רובינסון, שיקגו בולס
אין צורך בשום הסבר או ניתוח. פשוט תראו את זה.
2. קירק היינריך, שיקגו בולס
אני יכול לבוא ולהגיד לכם שה-18 נקודות, 14 האסיסטים, ו-4 האיבודים בלבד שייצר ב-60 (!) דקות משחק הם שהכניסו אותו כל כך גבוה לטופ 10 שלי. אני יכול להוסיף לפסקה הזו את מה שקרלוס בוזר ("הגנה מדהימה", "אל תמעיטו בערכו") או יואקים נואה ("אחד השומרים הטוב ביותר", "מפתח גדול בסדרה") אמרו עליו אחרי הקלאסיקה של אתמול בלילה. אבל האמת היא שהיינריך כאן בזכות הלב שלו. המלחמה. ההקרבה. הוא כאן כי גם פציעה במשחק הראשון לא עצרה אותו. הוא כאן בגלל שלשמור על דרון ויליאמס במשך כמעט סדרה שלמה ולתסתכל אותו פעם אחר פעם (למרות 32 הנקודות שקלע בשבת) זו לא משימה שכל אחד יכול לעמוד בה. זה דורש להיות יותר מסתם אתלט טוב, זריז או חזק. זה דורש רצון. זה דורש חוזק. גם מנטלי. בייחוד. שיקגו היא היחידה מבין הקבוצות ללא יתרון הביתיות שניצחה 3 פעמים עד כה בפלייאוף, והיא עושה את זה בדיוק עם הדברים האלה שהיינריך מביא. קבוצה בצלמו.
1. סטפן קרי, גולדן סטייט ווריורס
אחרי השתוללות של 5 איבודים ו-7 מ-20 מהשדה במשחק מספר 1, הוא התעשת על עצמו. בין אם זו הפציעה של לי או ההתמקדות של אנדרה איגואדלה בקליי תומפסון, זה לא משנה. קרי נכנס לזון. במשחקים 2 ו-3 הוא קלע ב-21 מ-40 מהשדה, כולל 8 מ-17 לשלוש, תפר 59 נקודות, מסר 24 אסיסטים, ואיבד רק 4 כדורים (איבוד כל 20 דקות, או כל 6 אסיסטים. מדהים). תפוקה מטורפת בשני משחקים בהם יצאה גולדן סטייט עם ידה על העליונה. והוא עשה את זה למרות שבמשחק 2 פצע את הקרסול שלו, ושיחק עם הכאבים במשחק 3. אף אחד עוד לא סיפק בפלייאוף הזה תצוגות מרישמות יותר של לחימה, סטייל, כישרון ויעילות.
