כאשר סר בובי צ'רלטון, האגדה של מנצ'סטר יונייטד, הדביק את הכינוי תיאטרון החלומות לאולד טראפורד, הוא לא רק המציא כינוי לאצטדיון הביתי, אלא הוסיף משמעות חדשה למועדון כולו. אותו כינוי הפך לחלק מהלקסיקון היוקרתי של יונייטד ואין אף שד אדום או אוהד כדורגל בכלל שלא מכיר את המושג שהפך למטבע לשון. כמה עשורים אחרי עידן צ'רלטון, הגיח מאמן פורטוגלי לממלכה, צעיר ויהיר, שהפך את תיאטרון החלומות לתיאטרון הבלהות. נעים להכיר, ז'וזה מוריניו.
עוד לפני שהחל לאמן את צ'לסי, מוריניו כבר ידע איך לחגוג באולד טראפורד. אי אפשר לשכוח את אותה ריצה מטורפת לדשא כשהדיח את יונייטד עם פורטו בשמינית גמר ליגת האלופות, שנה בלבד לפני המעבר ללונדון. "אני לא מבין מדוע במנצ'סטר יונייטד לחוצים כל כך", גיחך מוריניו לפני המשחק שהיה חלק מהמסע המטורף שנעצר רק בהנפת הגביע עם האוזניים הגדולות במדי פורטו. אותה ריצה משוגעת ותיאטרלית של הפורטוגלי היתה הניצנים הראשונים לתקופה ארורה מבחינתם של השדים האדומים, תקופה שבה מוריניו הפך ל"פרדי קרוגר" שלהם ובה שחקני יונייטד נהפכו בעל כורחם לדיירים ב"רחוב אלם".
בקיץ 2004, כשרומן אברמוביץ' הביא את מוריניו לסטמפורד ברידג', בחדר האימון של פרגי לא אהבו את מה שנחת בלונדון. "המאמן הזה שחצן נפוח", תיאר פרגוסון את מוריניו לאחר שהאחרון תיאר עצמו "כמיוחד". אך אף אחד ביונייטד לא חשב שהילד החדש לא יספור אותם כל כך מהר. כמה זריז כבר יכול להיות אתם תוהים? מחזור אחד בדיוק. ב-15 באוגוסט 2004 מחזור פתיחת הפרמייר ליג, המיוחד סימן טריטוריה חדשה כשניצח את יונייטד. האסימון נפל מוריניו הפך רשמית לנאחס החדש של יונייטד. היריב השנוא שסומן כאויב השנוא.
צ'לסי בתקופת מוריניו לא הפסיקה לנצח את מנצ'סטר יונייטד. ב-10 מפגשים הוא ניצח חמישה והפסיד רק פעמיים (אחד מההפסדים היה בפנדלים במגן הקהילה), מאזן מעולה במיוחד כאשר היריב שלך מהצד השני הוא אלכס פרגוסון הגדול. מוריניו לא ניצח את יונייטד רק על כר הדשא, אלא גם במאבק התקשורתי. הוא הפך את צ'לסי וגם את עצמו לאייקון תקשורתי בריטי גדול, והפך את הבלוז למועדון עם הד תקשורתי זהה לזה השדים האדומים, והשליטה הבלעדית בפרמיירליג, עם ההצקות של ארסנל מדי פעם, שינתה כיוון ליריב חדש מצפון לונדון.
שתי אליפויות וגביע אנגלי, לא עזרו לרומן אברמוביץ' להגיע לסיפוקו והמאמן הנערץ סיים דרכו ביציעי הברידג' ב-20 בספטמבר 2007. יום שגרם ללא מעט אוהדי יונייטד לנשום לרווחה. לא היה סימבולי מזה ששלושה ימים לאחר מכן הגיעו הבלוז למשחק חוץ בטראפורד, והפסידו כשעל הקווים עומד אברם גרנט רטוב, בודד ונבוך. במפגש חוזר בין השניים בגמר האלופות במוסקבה צ'לסי של גרנט הפכה את הנאחס על פניו והפסידה לפרגי ושחקניו. ימי הנצחונות של מוריניו על פרגי נשארו כמו חלום רחוק והמציאות הכתה בחזרה.
לאחר מסעות במילאנו ובמדריד, מוריניו חזר למקומו הטבעי. המיוחד, סליחה, המאושר, קיבל את סגירת המעגל הכל כך טבעית כשמונה בתחילת יוני למשרת המאמן החדש-ישן של הבלוז. "האישיות שלי לא השתנתה. אני אותו אדם, עם אותו טבע", אמר מוריניו כשהוצג אחרי 3 שנים מרירות במדריד.
וכשמוריניו מדבר על אותו אדם, עם אותו טבע, ביונייטד מביטים מעבר לכתף. לפורטוגלי יש אובססיה מול יונייטד. כמו מטרה אישית לבוא לשם ולבעוט בכמה ישבנים. הוא שם לעצמו למטרה להפחיד אותם, להוציא אותם משיווי משקל, ולרוב גם מצליח. עכשיו דייויד מויס הוא הקורבן חדש והמלחמה הפסיכולוגית של הקיץ הייתה סביב וויין רוני. אחד השחקנים שמזוהים יותר מכל, בדור הנוכחי, עם השדים האדומים. המאושר ידע כמובן כל פרט בסכסוך הישן והמדמם בין מויס לרוני מימי אברטון, וניגן על העצב הרוטט של השניים, כביכול הוא שמר על שתיקה: "פנינו אליו פעם, פנינו פעמיים, יותר אני לא מדבר על וויין רוני, כולם יודעים מה אנחנו רוצים אבל זה לא תלוי בנו" וזרע עוד פורענות אצל הגלייזרים. ואת ההרמה להנחתה הסופית הוא עשה 24 שעות לפני המשחק כשפנה לאוהדים בטראפורד: "אוהדי יונייטד צריכים להאשים את מויס בזה שרוני עצוב. הוא אשם שרוני לא מרוצה ממנו".
את חזרתו לברידג' מוריניו מוריניו פתח בקלילות עם 0:2 על האל ו-1:2 על אסטון וילה, אבל זמן החימום נגמר, הקרבות האמיתיים שעליהם חי המאושר מתחילים הערב. זה סוג המשחקים שיעוררו סימן שאלה או הצהרה: "חזרתי, אני כאן", מצד הפורטוגלי וייתנו אינדיקציה האם הוא יחזור לשלוט בליגה האנגלית. ניצחון הערב בתיאטרון החלומות שלו, יסמן מחדש את הטריטוריה - מוריניו לא איבד את הקסם וכשהוא מגיע לטראפורד, יש סיכוי גדול שאוהדי יונייטד יתעוררו מהחלום לתוך סיוט.
