משחק רבע הגמר בין הולנד לקוסטה ריקה היה משחק היסטורי. לא בגלל השערים היפים, שלא היו, וגם לא בגלל שלראשונה במונדיאל אברם גרנט העביר חמש דקות בלי לדבר על עצמו. זה היה משחק היסטורי כי הוא סיפק לנו את הרגע המדויק שבו שיטת ההכרעה בפנדלים מתה סופית. 120 דקות של כדורגל, מתוכן 100 דקות בהן ההולנדים מצטופפים ברחבת היריב, בועטים בכל דבר שזז, תוקפים בחמת זעם משל היו לקוחות בקופות של רמי לוי בשישי בבוקר מול קופאית בודדה בדמותו של השוער נאבאס. לא כוחות. אבל כל זה לא שווה כלום, כי כמאמר הקלישאה – בפנדלים הכל פתוח. וזאת בדיוק הבעיה. שיטת ההכרעה בפנדלים היא כבר מזמן לא שיטת הכרעה. היא שיטת משחק. קבוצות קטנות יודעות היטב שזה הסיכוי היחיד שלהן להפתיע, והן עושות כל שביכולתן כדי לבטל את המשחק לחלוטין ולגרור אותו על פני שעתיים של בונקר משמים, שהופך לקשה לצפייה במיוחד כשהמשחק נערך באחת וחצי בלילה. בפועל, שיטת הדו קרב פנדלים נותנת פרס לקבוצה הפחות טובה ומענישה את הקבוצה הדומיננטית, היא לוקחת את כל הכישרון וחדוות המשחק ומתמצתת אותו לכדי ניחוש צדדים וקצת טראש טוק הדדי בין השוער לבועט (מה לעזאזל טים קרול אמר להם שם ובאיזו שפה?).
לא רחוק היום שבו גם ראשי פיפ"א יתכנסו סביב שולחן גדוש בורקסים ויאלצו לקבל החלטה. הרי גם להם ברור שחצי גמר גביע עולם בין ארגנטינה לקוסטה ריקה הוא לא הסיבה שבגללה אנשים טסו חצי עולם לברזיל, הוא אפילו לא מספיק מעניין בשביל לשרוד את המעברונים של ערוץ אחד עם השלטים. הולנד-ארגנטינה זה קלאסיקה, זה שיחזור גמר, זה פרומו מגניב של חצי מסך כתום חצי תכלת וקלואוז אפ על הפנים של רובן ומסי מסתכלים אחד על השני במבט זועם. את זה אני רוצה לראות. ארגנטינה נגד קוסטה ריקה זה בקושי קופה אמריקה בשלב המוקדמות, ששווה אזכור בחדשות הספורט מקסימום ברווח שבין סיכום הטור דה פראנס ל"בקטנה". ואת זה פיפ"א מבינים, ואני בטוח שהם כבר מחפשים פתרונות חדשים.
אז מה יהיה הפתרון? כבר ניסו שיטות שונות ומשונות. שער זהב, שער כסף, הטלות מטבע. יש את השיטה הזאת של האמריקאים, שהשחקן מתחיל מאמצע המגרש, ואז מתחיל לרוץ, אוכל נקניקיה, נעמד באזור הנקודה הלבנה הזאת באזור השש עשרה ובועט. בקיצור, גם זה פנדל. כל אלה לא עובדים.
הפתרון של פיפ"א, ממש כמו הפתרון של ואן חאל, צריך להגיע מחשיבה יצירתית מחוץ לקופסא, כשהדגש אולי לא נשמע נכון בהתחלה, אבל אנחנו נתרגל אליו. הדגש הוא חוסר-ספורטיביות. אם שיטת הפנדלים עושה את זה פיפטי-פיפטי, כי על הנייר זה נשמע הכי ספורטיבי, בפועל זאת ממילא לא שיטה הוגנת, כי לא מגיע סיכוי שווה למי שבעטה לשער פעם אחת במאה עשרים דקות, לעומת מי שעשתה עבודת פירזול על קורות שער היריב באדיבות ווסלי סניידר. אז בואו נהיה לא ספורטיביים, וניתן מראש יתרון לאחת הקבוצות.
למשל – בתום 90 הדקות נכנסים להארכה, שבה הקבוצה הפחות דומיננטית (בשקלול בעיטות, החזקת כדור, קרנות ועוד) מאבדת שחקן. עשרה נגד אחד עשר למשך הארכה. למה? עונש! כי אתם בונקר!
שיטה אחרת – הגרלה. כן, הגרלה, אבל לא הגרלה הוגנת. אחרי 120 דקות מכניסים לסל כדורים בצבעי הנבחרות. עבור בעיטה לשער – שני כדורים . קרן - כדור. בעיטה מחוץ למסגרת, חצי כדור. ואז מוציאים כדור אחד ובוחרים מנצחת. במצב כזה, בחישוב זריז, היו בסל משהו כמו 30 כדורים הולנדים לעומת 5 של קוסטה ריקה. זה משאיר לקוסטה ריקה סיכוי, זה עדיין ספורטיבי, אבל מעניק להולנדים יתרון משמעותי שהם הרוויחו בצדק.
אפשר גם ללכת על שיטת ס.מ.סים. לואן פרסי שילחו את הספרה 3. לבחור ההוא מקוסטה ריקה שאיינשטיין לא יודע להגות את השם שלו וממילא נשכח ממנו עוד שבוע – את הספרה 2. יש לי הרגשה שאני יודע מי ימשיך לשלב הבא.
יש לכם רעיונות לשיטות הכרעה חדשות? טקבקו.