גבירותיי ורבותיי, תעשו כבוד למלכה החדשה של הכדורגל: נבחרת גרמניה היא אלופת העולם. החבורה של יואכים לב הביאה הערב (ראשון) את גביע העולם הביתה בפעם הרביעית בתולדותיה - ולראשונה מאז שאוחדה. שער אחד של יקיר האומה החדש, מריו גצה, בדקה ה-113, סידר למאנשאפט 0:1 קטן-קטן על ארגנטינה במשחק הגמר במרקאנה והשיב את התואר לברלין לאחר 24 שנים. ליונל מסי, ככל הנראה, כבר לא יצליח לשחזר את ההישג של דייגו מראדונה.
למען האמת, אין סיבה להתעכב על המשחק עצמו - כי כדורגל גדול לא ממש ראינו בקרב על הגביע. אבל את גרמניה, כנראה, זה לא ממש מעניין. את ההצגה הגדולה שלה היא כבר נתנה בחצי הגמר, והפעם "גרמניה החדשה" עשתה את זה בדרך הישנה, וגם באותה תוצאה מ-1990, אז ארגנטינה היתה היריבה גם כן: שער אחד, בהארכה, במשחק לא גדול, תוך שהיא נהנית גם מהחמצות גדולות של היריבה. וד"ש לגונסאלו היגוואין.
אלא שהגמר עצמו הוא לא בהכרח המראה של כל הטורניר. כי אם מביטים על הכל מלמעלה, הרי שאין ראויה מגרמניה להניף את הגביע. היא היתה מרשימה (1:7 על ברזיל בחצי), דורסנית (0:4 על פורטוגל בבתים), יעילה (0:1 על צרפת ברבע), ידעה לצאת ממצבים מסובכים (1:2 על אלג'יריה בשמינית) והיתה במקום הנכון כדי להכריע את הגמר עם 0:1 על ארגנטינה. בסופו של יום, הגרמנים היו ללא ספק היציבים מכולם והטובים מכולם. וכן, ספק אם יש נבחרת אירופית שמגיע לה יותר להפוך לראשונה שמניפה את הגביע על יבשת אמריקה.
הערב, אם כן, אפשר לומר בפה מלא: המהפכה הצליחה; מאז מונדיאל 2006, הפכה גרמניה את עורה - בכל המובנים. היא זנחה את אותו כדורגל הגנתי שגרם לכולם לתעב אותה והתחילה לכבוש בכמויות, אבל איבדה איפשהו את הווינריות: הפסד בחצאי הגמר בשני המונדיאלים האחרונים (2006, 2010), בחצי הגמר היורו (2012) וגם בגמר היורו (2008). כעת, ללב, שמאמן את הנבחרת מאז תום מונדיאל 2006, יש את הקבלה לה הוא כל כך היה זקוק: הוא אלוף העולם, ובזכות גדולה.
ועכשיו לצד המפסיד, בו יש סיפור אחד ויחיד: לאו מסי שמו. השחקן הטוב בעולם, שמתיימר להיות הטוב בהיסטוריה, יכול היה לעשות הערב את אותה קפיצת מדרגה, לליגה של מראדונה ופלה. אבל כנראה שזה לא נועד להיות זה. הפרעוש, שנבחר לשחקן המצטיין בטורניר בהחלטה די שנויה במחלוקת, הציג משחק נרפה במיוחד וגם את המצב היחידי אליו הוא הגיע - הוא החמיץ בצורה לא כל כך אופיינית.
עכשיו, ייפתח שוב הדיון בנוגע לגדולתו של מספר 10 של האלביסלסטה, אלא שיש לו נסיבות מקלות. ארגנטינה שלו השיגה מעל ומעבר, ולמען האמת - ביכולת הזו - היא לא שווה עליה לגמר. הצוות המסייע של מסי הוא מוגבל במיוחד, ושני הכוכבים הנוספים, סרחיו אגוארו ואנחל די מריה, הגיעו פצועים, או נפצעו תוך כדי, ופשוט לא היו טובים. ככה, לא זוכים במונדיאל. כן, במידה מסוימת, יש גם בזה צדק, למרות שהיגוואין ופלאסיו רשמו החמצות מזעזעות ובגמר עצמו אף אחד לא היה מופתע אם דווקא ארגנטינה היתה מנצחת.
אבל כמו שאומרת הקלישאה הישנה - בסוף, תאהבו את זה או לא - הגרמנים מנצחים. המשפט הזה אמנם נשחק מעט כאמור בשנים האחרונות, אבל הערב חזר להיות רלוונטי כמו שהיה תמיד. פיליפ לאם, אולי הסמל הגדול ביותר של "גרמניה החדשה והיפה", הפך לגרמני ראשון שמניף את הגביע מאז לותר מתיאוס הגדול. ואם אז, אי שם ב-1990, אפשר היה להתווכח על האיכות של אותה נבחרת, הרי שהפעם אין כל דיון. צריך פשוט להעריך, להעריץ, להתפעל ולהוריד את הכובע בפני אלופת העולם הנכנסת. כבר אמרנו שאין ראויה ממנה?
מהלך המשחק
הדקות הראשונות היו קצביות וגרמניה הכתיבה את הקצב, אבל דווקא היגוואין הגיע למצב הראשון: טעות חמורה של קרמר (20) שמה את חלוץ נאפולי לבד מול נוייר, אבל הוא בעט גרוע והחטיא. בדקה ה-30 היגוואין דווקא מצא את הרשת ואפילו התחיל לחגוג, אבל השער נפסל בטענה מוצקדת לנבדל. רגע לפני המחצית, גרמניה תפסה את הראש: קרן נהדרת של קרוס מצאה את הראש של הובדס, שנגח בעוצמה לקורה. 0:0 במחצית.
ארגנטינה פתחה טוב את החצי השני: אגוארו נכנס במקום לאבסי ומסי (47) הגיע למצב נפלא ברחבה, אבל פיספס את המסגרת. גרמניה החלה להחזיק יותר בכדור ובדקה ה-81 קרוס מצא את עצמו במצב נהדר מ-17 מטרים, אך הכדור שלו הלך ליד הקורה. 0:0 אחרי 90 דקות, הולכים להארכה.
פלאסיו, שעלה כמחליף, יכול היה לקנות את עולמו בדקה ה-95, אבל לבד לגמרי מול נוייר - ניסה להקשית והחטיא את המסגרת. ואז, בדקה ה-113, זה הגיע. שורלה הגביה נהדר משמאל, ומחליף נוסף, מריו גצה, עצר על החזה והמשיך מהאוויר פנימה. 0:1 לגרמניה, תוצאת הסיום. יש לנו אלופה חדשה.
הרכבים
גרמניה: מנואל נוייר; פיליפ לאם, ג'רום בואטנג, מאטס הומלס, בנדיקט הובדס; בסטיאן שוויינשטייגר, כריסטוף קרמר (אנדרה שורלה /31), טוני קרוס, מסוט אוזיל, תומאס מולר; מירוסלאב קלוזה (מריו גצה /88)
ארגנטינה: סרחיו רומרו; פאבלו סבאלטה, אסקיאל גראיי, מרטין דמיצ'ליס, מרקוס רוחו; חבייר מסצ'ראנו, לוקאס ביליה, אנסו פרס (פרננדו גאגו /86); אסקיאל לאבסי (סרחיו אגוארו /46), ליונל מסי, גונסאלו היגוואין (רודריגו פלאסיו /77)
