שער ברנדנבורג זה אתר היסטורי בברלין. ב-1806 נפוליאון רכב דרכו אחרי שהביס את הכוחות הפרוסיים. ב-1945 הצבא הרוסי הניף על גבי הגשר דגל סובייטי אחרי ניצחונו על היטלר והנאצים. ב-1989 הברלינאים עצמם הסתערו על חומת ברלין שעמדה מול השער, אחרי שזו חילקה בין מזרח למערב גרמניה במשך 28 שנים. וב-2006 יורגן קלינסמן ויוגי לב הופיעו על במה ענקית מתחת לשער אחרי שיצרו במהלך גביע העולם בגרמניה את מה שכונה אז "זומרמרשן": סיפור אגדה קיצי. קהל אדיר של כ-100 אלף אנשים שר וחגג אז, למרות שגרמניה סיימה רק במקום השלישי.
שמונה שנים לאחר מכן עמדתי באותו המקום בין אלפי אוהדי כדורגל, שרובם המכריע לובש את חולצת הנבחרת או חובש פאה בצבעי שחור-אדום-צהוב. על מסכי הענק שניצבים לאורך השדרה, שמובילה מעמוד הניצחון לשער ברנדנבורג, עיני האנשים בקהל עקבו אחר המשחק בין גרמניה לארצות הברית. המשחק נערך ברסיפה בזמן שירד שם גשם זלעפות.
יוגי לב, מאמן גרמניה, עמד שם רטוב כאילו נפל לבריכה במלון של הנבחרת. יורגן קלינסמן, מאמן ארה"ב, לבש מעיל גשם שגורם לו להיראות כמו ימאי. הם היו יריבים רציניים בהתמודדות הזו: שניהם נלחמו על עליה לשמינית. מצב עדין, מכיוון שב-2006 קלינסמן היה הבוס של לב. זה היה הוא, קלינסמן, ש"המציא" את הרוח הגרמנית החדשה בכדורגל כשנתן במה לשחקנים כמו לאם, שוויינשטייגר ופודולסקי. והוא שילב בעבודתו עוזר מאמן בשם יוגי לב שאיש לא באמת הכיר קודם לכן. כיום, לב ואותם השחקנים הם חלק מגרמניה מודל 2014. אלה שניסו להביס את האמריקנים.
המשחק התחיל עם גישה התקפית מצד הגרמנים, אבל למרות שתי הזדמנויות טובות עדיין היה 0:0 אחרי עשרים דקות. האמריקנים התחזקו, אבל גם הם לא הצליחו לכבוש. אם מסתכלים על מאות האנשים שעמדו סביבי, רובם בשנות העשרים לחייהם, אני לא בטוח שהם היו מודעים למעמד ההיסטורי. הם צועקים ובוכים כשיש הזדמנות טובה, אבל האם הם מבינים גם עד כמה המצב הזה מוזר ונפלא בו זמנית לעמוד באותם רגעים במקום הזה? האם בכלל מודעים לכך שפעם חומה גדולה הפרידה כאן בין הברלינאים משני צדי העיר ושכל אחד שניסה לעבור מעבר למסך הברזל נכלא או נורה?
ממש בסמוך לשער ברנדנבורג עומדת השגרירות האמריקאית ומאחוריה ניצבת אנדרטת הזכרון של פטר אייזנמן שמזכירה כי 6 מיליון יהודים נרצחו בתקופת השלטון הנאצי. כמה מאות מטרים לכיוון השני יש אנדרטה של הצבא הסובייטי. רואים בה שני טנקים סובייטיים שהגיעו ראשונים לברלין בסיום מלחמת העולם השניה. וכיום, בדיוק ממול, חברת רכב מקוריאה הדרומית שהייתה מנותנות החסות הראשיות לגביע העולם מציגה לראווה את מכוניותיה החדשות מעל במה. אותה ספונסרית מחלקת עלונים הנושאים את דגל גרמניה יחד עם הלוגו של חברת הרכב הקוריאנית.
עדיין לא הובקע שער והמבול ברסיפה נמשך. בין רגע אחד למשנהו, ענן כהה ענקי הופיע מעל ברלין והמטיר גשם כבד גם אצלנו. כולם ניסו להציל עצמם והתחבאו מתחת לעצים שתוחמים את השדרה ומקיפים את הכיכר. עשר דקות וכולם נראו כאילו נמשו גם הם מתוך בריכת שחייה. ואז, תומאס מולר קבע 0:1 לגרמניה. כל האנשים, רטובים לגמרי, צעקו והחלו לשיר "דויטשלא-א-א-א-אנד דויטשלא-א-א-א-אנד". למרות ששמחתי על כך שעלינו לשלב הבא, נראה לי מוזר לחגוג בגלל כדורגל במקום ההיסטורי הזה.
כשהשמש יצאה שוב, המשחק כבר נגמר. יוגי לב ויורגן קלינסמן חיבקו האחד את השני. למרות שהפסידו, גם הגרמנים עלו לשמינית. ה"זומרמרשן" של גביע העולם הנוכחי יכול להימשך. אפילו בגשם.
