מי שרוצה להרגיש את אווירת המונדיאל, שלא יגיע לריו דה ז'ניירו - לפחות עד יום ראשון, כאשר ליאו מסי והחברים יגיעו לעיר הכי מפורסמת בברזיל למשחק נגד בוסניה. ריו היא העיר שרוב התיירים מגיעים אליה, בגלל החופים המפורסמים, חיי הלילה התוססים, הקרנבל והנוף עוצר הנשימה. ריו היא חלון הראווה של ברזיל ומכונה גם "סידג'י מרביליוזה", העיר הנפלאה. אבל לאחר יום שלם בריו אפשר להכריז: המונדיאל (בינתיים) לא כאן.
אנשי הוועדה המארגנת החליטו שנבחרת ברזיל לא תשחק במרקאנה בריו, למעט משחק הגמר – אם תגיע אליו – ותקיים את משחקי הבית המוקדם בסאו פאולו, בפורטלזה שבצפון הרחוק ובבירה ברזיליה. אם ברזיל תעפיל מהמקום הראשון היא תשחק בשמינית הגמר בבלו הוריזונטה, ברבע הגמר שוב בפורטלזה ובחצי הגמר שוב בבלו הוריזונטה. אם ברזיל תעפיל מהמקום השני בבית היא תשחק בשמינית בפורטלזה, ברבע הגמר בסלבדור ובחצי הגמר בסאו פאולו.
ה"קריוקאס", אנשי ריו, מסתפקים כרגע בתליית דגלי ברזיל במרפסות הבתים ובחלונות. בכבישים הסואנים מסתובבים רוכלים שמוכרים דגלי ברזיל מכל הגדלים, כמו אצלנו בימים שלפני יום העצמאות. אבל מעט מאוד מכוניות נוסעות עם דגל מחובר לאנטנה. פה ושם אתה רואה גם מישהו מסתובב ברחוב לבוש בחולצה הצהובה, אבל במו עיני ראיתי ברחוב אחד יותר חבר'ה עם חולצה של צ'לסי מאשר כאלו עם חולצת סלסאו.
זה לא סוד שהעם הברזילאי מתייחס למונדיאל ברגשות מעורבים. אין התלהבות של ממש, כמו שרבים ציפו. רוברטו, פקיד הקבלה במלון שבו אני נמצא הסביר לי: "כולם כועסים על הפוליטיקאים שגרמו להוצאה מיותרת של 12 מיליארד דולר ואולי אפילו יותר. מה, אי אפשר היה להסתפק בשמונה אצטדיונים במקום 12? אי אפשר היה להוציא 3 מיליארד דולר? כולם משוכנעים שרוב הכסף נגנב. הם שוב גנבו אותנו, הפוליטקאים. ומה זה האיסור להכניס תופים לאצטדיונים? הרי בלי הרקע של הבטוקדה הכדור בכלל לא יתגלגל..."
כן, יש כעס גדול מאוד על הממשלה, על הנשיאה ג'ילמה רוסיפי, שככל הנראה לא תגיע בכלל לטקס הפתיחה, כדי לא לקבל שריקות בוז מהקהל הטעון כנגדה. אבל לא לדאוג, מי שיהיה נציג הממשלה בטקס וינאם, כנראה שר הספורט, יקבל בוז אדיר. "כולם בטוחים שבטלוויזיה יקבלו הוראה להחליש את הסאונד של הבוז ולהשתיל סאונד של תשואות כדי שבעולם יחשבו שכל הברזילאים בעד המונדיאל", בטוח רוברטו.
בינתיים הולכים וזורמים לברזיל אנשי התקשורת מכל רחבי העולם. ומדובר באלפים רבים של שדרי טלוויזיה ורדיו, עיתונאים וצלמים. והם צריכים מהר מאוד להיכנס לקצב הברזילאי. לישראלים זה קשה במיוחד. כך למשל לקח העניין הפשוט יחסית של הסדרת האקרדיטציה – התג המיוחד שכל איש תקשורת חייב לקבל כדי להיכנס לאצטדיונים – שמונה שעות.
הוועדה המארגנת החליטה למקם את מרכז התקשורת הענקי בקצה הרחוק של שכונת היוקרה בארה דה טיז'וקה. הנסיעה ממרכז ריו לשם, בפקקים הלא פשוטים שקיימים כאן כמעט כל היום, לקחה למעלה משעה. כשהגענו למקום, אחרי שהיינו צריכים להסביר לנהג המקומי איך מגיעים, נעמדנו בתור. אחרי כמה דקות התבשרנו שנצטרך לחכות כמה שעות. למה? כי נגמר להם הנייר שעליו מדפיסים את האקרדיטציות.
מדהים שדבר כזה יכול לקרות שלושה ימים לפני פתיחת אירוע הספורט הגדול בעולם, כשכולם יודעים שאלפי אנשי תקשורת אמורים להגיע. אבל זו ברזיל. אם זה היה קורה בארץ כבר הייתה מתחילה מהומה, וצעקות ועצבים. אבל זו ברזיל. זה קצב אחר לגמרי. כולם מקבלים את הדין, עוברים להילוך "שאנטי" ומעבירים את ארבע השעות הבאות בקפה, סיגריות ושיחות חולין. עצבים? את זה תשמרו למזרח התיכון.
אחרי שהנייר המיוחל הגיע, העסק דפק כמו שעון. חצי שעה והיינו בחוץ. אבל אז לקח עוד שעה וחצי לחזור למרכז העיר. פקקים מטורפים. ואני נשבע שלא שמעתי אפילו צפירה אחת.
כשהגעתי למלון, העברתי תחנות בטלוויזיה. לא בכולן מדברים על המונדיאל, אבל ברובן. עד שהגעתי ל"ספורט טי.וי", ערוץ הספורט שמשדר ל-200 מיליון ברזילאים חולי כדורגל. מבצע שידורים כזה לא היה מעולם. החל מיום שני בערב הערוץ משדר 24 שעות מונדיאל במשך למעלה מחודש. כן, מה ששמעתם, 24 שעות מסביב לשעון רק מונדיאל.
באולפן השקוף המיוחד שנבנה על האיליה דה פיסקאל, אחד האיים הקטנים שנמצאים במפרץ של ריו, ניהל השדר הכי מפורסם בברזיל, גלבאו בואנו, את משדר הפתיחה. לצידו קרלוס אלברטו, קפטן ברזיל שזכתה בגביע ב-1970, ריקרדו רושה שזכה בגביע ב-1994, השופט ארנלדו קואליו, שניהל את משחק הגמר ב-1982. בהמשך יגיעו לאולפן המיוחד עוד ארבעה קפטנים שהניפו את גביע העולם: פרנץ בקנבאואר, דניאל פסארלה, פביו קנבארו וגם מאמן מכבי נתניה לשעבר, לותר מתיאוס.
אז אולי הברזילאים כועסים וממורמרים, ובצדק, כמו שאומר אריה מליניאק - אבל זה לא אומר שבחודש הקרוב, כמו כל העולם בעצם, הם לא יהיו מרותקים להצגה הגדולה ביותר בתבל, שאוטוטו יוצאת לדרך.
