"לואיס הביך את המועדון, את המדינה ואת המשפחה שלו", קבע שחקן העבר האנגלי פול סקולס. הפרשן ג'ים ווייט הוסיף: "הוא מוכרח לקבל עזרה". ב"גאזטה דלו ספורט" נכתב: "סוארס גרוע מטייסון". ב"קוריירה דלה סרה" הרחיקו לכת: "סוארס הקניבל נשך את קייליני". ב"דיילי מייל" הבריטי נעלבו: "סוארס השלה אותנו כל הזמן". ב"גרדיאן" נטען: "סוארס רשם את שמו כאות קלון בגביע העולם".
העולם כולו חרץ את דינו של סוארס. הכתירו אותו למלך המקוללים, אסון ספורטיבי מהלך, חרפת הכדורגל, בושת היקום. הרשתות החברתיות קרסו מרוב דימויים מפלצתיים, לכל אחד היה משהו חכם להגיד, לחבר שנינה אל שנינה ולגדף את המעשה. כולם צודקים, אגב.
לכל אלימות באשר היא, של אוהדים, אנשי צוות, הנהלה ושחקנים, אין מקום במגרשים. אין לה לגיטימציה, לא משנה מה. סוארס יצר אנטגוניזם והאינסטינקט הראשוני של כולנו, התרבותיים מהמערב, הוא לגנות את המעשה. האינסטינקט הראשוני שלו שונה לגמרי.
"אלה דברים שקורים בכדורגל, לא צריך לעשות מזה כזה סיפור", אמר סוארס לאחר מכן. הוא לא מנסה להקטין את מה שעשה, הוא לא מנסה להסתיר, אבל הוא באמת ובתמים לא מבין, ולא כי הוא טיפש. לא כי הוא עושה את עצמו. הראש של סוארס עובד אחרת משלנו.
לא פעם ולא פעמיים נאמר כי במקומות בהם יש עוני, צומח הכדורגל הכי טוב. ראינו כבר הרבה מאוד כדורגלנים נהדרים מגיעים ממקומות בהם אוכל היה עניין נדיר והם התאמנו ברחוב עם חולצות סמרטוטים שהפכו לכדורים. לא פעם, הרקע הזה מביא עימו גם דברים נוספים כמו הפחד מהחזרה לאותו המקום, הקרבה לעולם הפשע ויצר הישרדותי בו כל האמצעים כשרים. גם אלה שמחוץ לחוק. סוארס מגיע ממקום כזה. מילדות קשה ועניה, משפחה חד הורית לאחר שהאב נטש, אמא שמקרצפת רצפות והוא בעצמו שניקה רחובות ואסף כל אגורה מהכביש כדי לקחת ילדה אחת לדייט.
הנשיכה בצווארו של בקאל, נגיעת היד מול גאנה במונדיאל 2010, הנגיסה בזרועו של איבנוביץ', הביס בכתף של קייליני – כל אותם מעשים הגיעו מאותו מקום בדיוק: מצוקה. בכל המשחקים האלה, סוארס ונבחרת אורוגוואי, או ליברפול, עמדו עם הגב אל הקיר. רגע לפני הפסד, רגע לפני הדחה. בכל אותם רגעים, החלוץ עשה מעשה שנבע מתוך אותו מקום מפוחד, רגע של להיות או לחדול, שניה לפני שמישהו דוחף אותו מהצוק. בכל פעם שלוצ'ו נכנס לזון של מצוקה, משהו משתבש. הוא חוזר להיות הילד העני והרזה שמחפש אוכל בכפייתיות ברחובות סלטו, אחד ששורד בכל מחיר.
הנשיכות של סוארס לא מגיעות מתוך החלטה או מחשבה מן הסתם, הן אינסטינקט חייתי לכל דבר. ולמרות שהוא משתמש גם בידיו, כמה סמלית הפעולה הספציפית הזו. חיה. במקום הנמוך והחשוך הזה, אין חוקים. דמו לעצמכם אדם טובע, שמחפש כל קרש הצלה כדי להרוויח עוד נשימה. ככה סוארס מרגיש כשהוא בפיגור בדקה ה-80.
אי אפשר לקשור את זה ישירות כמו היד ב-2010, אבל סוארס הציל לאורוגוואי את הטורניר. נסו להיכנס רגע לראש של קייליני. אחרי שנוצרת סערה כזו, קשה מאוד לחזור למצב מלחמה כמו שעמדה בו נבחרת איטליה. לא בכדי שער הניצחון נכבש דקתיים לאחר מכן. איטליה לא חזרה לעצמה, לא הייתה מרוכזת, נכנסה למקום המתגונן והקורבני.
ישנן שתי דרכים להסתכל על המעשה הזה. אפשר להביט בזכוכית מגדלת ולראות רק את האירוע עצמו. אפשר להתרחק כמה צעדים ולראות את התמונה הכוללת, את כל הסיפור של סוארס. כולם היו רוצים שחקן שנשכב על הגדר בשביל הקבוצה שלהם. כל מפקד מחלקה היה רוצה חייל כזה תחתיו, אליפלט שרץ כך ישר מול האש כדי להציל את המולדת, בלי לחשוב לרגע על ההשלכות האישיות.
עם כל הכבוד לעונש של פיפ"א, שום דבר לא יעזור. הנשיכות הן לא רצוניות ולא ניתנות ללמידה ושינוי. זה מום סביבתי שהוטמע בו עוד כשהיה ילד. זה יחזור על עצמו פעם אחר פעם, בכל פעם שיעמוד במצוקה. אם נסביר לו, מה זה יועיל?
בכל העולם הוא נבל, באורוגוואי הוא גיבור, אבל בסוף היום הוא לא זה ולא זה. כמובן שאסור לתת לגיטימציה למעשה כזה, אבל אפשר להבין מאיפה הוא מגיע. אפשר אולי גם לרחם עליו קצת ובעיקר להכניס לפרופורציה. אף אחד לא סיים את הקריירה פה, אף אחד לא נפל על כותלי הארנה דאס דונאס בנטאל, איש לא נפצע וירד על אלונקה. כולה נשיכה. ואנחנו עוד נתגעגע אליו במונדיאל הזה.
