לפני כשלוש שנים, כשהייצוא הישראלי לליגה הבלגית תפס תאוצה, ומכבי חיפה הוגרלה מול גנק לקרב כפול על הכרטיס הנכסף לליגת האלופות, אחת השאלות שהעסיקו את התקשורת בארץ הייתה – איזו ליגה טובה יותר: ליגת העל שלנו, או הג'ופילר ליג הבלגית? אם בקיץ 2011 התשובה לשאלה עדיין לא הייתה ברורה, נראה שכיום, רגע לפני משחק הבכורה של הבלגים במונדיאל בברזיל, לכולם כבר ברור.
נכון, הסגל של מארק וילמוטס כולל שלושה שחקנים בלבד מהליגה המקומית (אחד מהם הוא השוער השלישי), אבל: א'. גם 20 הלגיונרים הבלגים התחילו דרכם בליגה של מדינתם. ב'. כמות הכשרונות הצעירים שנמצאים כרגע בליגה המקומית ומתדפקים על דלתות הנבחרת והליגות הבכירות ביבשת (לאו דווקא בסדר הזה), גדולה. גדולה מאוד.
אז מה כל כך מיוחד בדור הנוכחי של בלגיה, והאם מדובר בהבלחה חד פעמית - תור זהב שכזה – או שהם פה כדי להישאר?
"כיום, הליגה הבלגית טובה יותר מההולנדית וגם ההולנדים מודים בזה, ולמעט פ.ס.ז' היא גם לא נופלת מהצרפתית", בטוח דודו דהאן, סוכן השחקנים הבינלאומי שמכיר טוב מכל אחד אחר את הליגה הבלגית. " לפני 10 שנים כולם צחקו עליי על בלגיה, אבל עכשיו רואים שצדקתי. זה השוק הכי חם באירופה. ההשתלבות שלהם בטופ האירופי רק תלך ותגדל. לבלגים יש מנטליות חזקה יותר מאשר לצרפתים למשל. יש להם חינוך טוב יותר, הם צנועים ומוסריים. העובדה שהם קרובים יותר לגרמניה העניקה להם חינוך אחר, כזה שנותן להם את הכלים להתמודד".
אחד הדברים המיוחדים בסגל הנוכחי, הוא קיבוץ הגלויות שבו. למעט מספר שחקנים (קורטואה, ורטונחן, ואן בויטן, ורמאלן) פלמים, בלגים מבית, רוב הנבחרת מורכב מבני מהגרים. לפני כ-20 שנה בלגיה פתחה את שעריה, דבר שגרר מרוקאים, טוניסאים, טורקים, קונגולזים ואפריקאים נוספים לעבר ארץ השפלה, ויצר מיקס מיוחד במינו בנבחרת של מארק וילמוטס.
ומהגרים כמו מהגרים, לא פעם סובלים מקשיים רבים, כלכליים ואחרים – לפחות בתחילת דרכם. בבלגיה הבינו זאת ויצרו מנגנונים שיאפשרו לקלוט את אותם ילדים ונערים, כבר מגיל צעיר, לתת להם – ולעיתים גם למשפחותיהם - את הכלים שיזכו אותם בחיים הוגנים, ובד בבד יתנו להם את ההזדמנות לשחק כדורגל. חלק גדול מהכישרונות הגדולים בבלגיה גדלו בשכונות. שחקני רחוב, כאלה שמנסים לצאת מהעוני, שמשחקים מהרגע שהלימודים נגמרים ועד החושך. כמו פעם בישראל, בימים שבהם עוד גדלו פה כוכבים.
"השחקנים הטובים ביותר מגיעים מבריסל, ליאז', שרלרואה – המקומות העניים יחסית", מסביר דהאן ומפרט: "בנו הרבה אקדמיות קטנות שיתנו להם מענה. הלו"ז של הילדים האלה הוא מדהים: ב-17:00 מסתיים בית הספר ומיד מחכה להם הסעה מיוחדת לאימון, אליו הם מגיעים ב-18:00. לאחר מכן, ב-20:00 הם אוכלים ערב באופן מסודר ומשם מחכה להם הסעה הביתה. רק ב-22:00 הם מגיעים להורים אחרי יום שלם, ככה מגיל 10. אימון כל יום. נותנים לילדים האלה אוכל, נותנים להם מורים פרטיים. משפחה שאין לה אמצעים, אין לה אפשרות אחרת. ההצלחה של הילד היא תקווה של כל המשפחה. בארץ נגמר בית הספר והילדים הולכים לים, בבלגיה אין להם מה לעשות. יש פה רחובות שממש סכנת חיים להסתובב בהם בחושך".
אבל למרות כל אותן אקדמיות, בבלגיה הלכו צעד אחד קדימה כדי לדאוג לדור העתיד. בניגוד לישראל ולכל אירופה, חוקקו חוקים שיקלו מאוד על השחקנים ויאפשרו להם לעבור מקבוצה לקבוצה כמעט ללא קושי. כן, יכול להיות שמדי פעם הקבוצות נפגעות, אבל בטווח הארוך – השחקנים מרוויחים, הנבחרת תרוויח ואם עסקן או שניים, בעלי קבוצה כזה או אחר, נפגע מעט בדרך, זה הרבה פחות חשוב. על פי אותם חוקים, כל עוד שחקן לא חתום בקבוצה, הוא יכול לעבור ללא הגבלה – אפילו ללא דמי השבחה כשמדובר בהעברה פנימית. בנוסף, הקבוצות לא ממהרות להחתים כדי לא להתחייב כלכלית לשחקנים בטרם הוכיחו עצמם, והשוק הופך לחופשי. חופשי ומאושר.
מבחינת ייצוא שחקנים, אין ספק שהאקדמיה של סטנדרד ליאז' - זו ששלחה את מרוואן פלאייני, אקסל ויטסל וסטיבן דפור לעולם – נחשבת למוצלחת מכולן, אך גם לזו של בוורן, לדוגמא, אין במה להתבייש. למרות שמדובר בקבוצת תחתית, העתיד שם עומד לנגד עיניהם של בעלי הבית, והם החליטו לתת להורים הזדמנות להיות לצד ילדיהם בזמן שאלו מנסים להתפתח ככדורגלנים. נשמע כמו מתכון לצרות? תחשבו שוב. הקומפלקס בבוורן כולל איזור מיוחד להורים, בו הם יכולים לשבת בזמן שהילדים מתאמנים על הדשא, לצפות מהמשרדים על האימון שנמשך כשעה וחצי - אך במקביל להמשיך בעבודתם. במשרדים מחכים להם מחשבים, ספריים, אינטרנט וכל מה שהם זקוקים לו כדי לעבוד/לקרוא/ללמוד בזמן שהילדים מתרוצצים על הדשא.
בזכות אותן אקדמיות ואותם חוקים שבאו לקראת השחקנים, נוצר מצב שבו טאלנטים בלגים יוצאים ישירות למנצ'סטר יונייטד, מילאן וקבוצות גדולות אחרות, לפעמים מבלי להופיע ולו פעם אחת בקבוצה בוגרת מהליגה המקומית. הייצוא הסיטונאי הזה, מפנה לא פעם את הבמה לשחקנים צעירים, צעירים מאוד, להשתלב ברמות הכי גבוהות. אחת הדוגמאות לכך הוא יורי טלמנס, יליד מאי 1997. טלמנס פתח במהלך העונה כמעט בכל משחקי אנדרלכט, כקשר אחורי – אולי העמדה החשובה ביותר בכדורגל – הן בליגה, שם זכתה הקבוצה באליפות, והן בליגת האלופות. שתי דוגמאות נוספות, הן טיבו קורטואה וקווין דה ברוין, שבגיל 19 היו שחקני הרכב בגנק, זכו באליפות והיום לאף אחד אין ספק שהם במסלול הנכון לטופ האירופי (השוער כבר שם).
בישראל, שחקן בגיל 17 (ואפילו בגיל 19-20) לא מוביל קבוצה בליגת העל ואפילו לא בלאומית. בבלגיה, שחקן בגיל נערים א' לוקח אליפות ורושם 22 הופעות. כאן, בערך, קבור הכלב. טלמנס הוא לא מקרה נדיר, הוא עוד שחקן, מוכשר כמובן, אבל עוד שחקן שמקבל את ההזדמנות כי הוא מספיק טוב, בלי סיפורים על גיל, בלי פחד מהקהל, הבעלים או אובדן נקודות.
אז אקדמיות יש, אפילו מתקדמות מאוד וחוקים שנועדו לעזור לשחקנים הצעירים לפרוץ, גם. אבל עדיין, למרות כל זה, רק בשנתיים האחרונות הנבחרת הבלגית חזרה לקדמת הבמה. למה? פוליטיקה, בעיקר. עד לפני מספר שנים, הזימונים לנבחרת היו לפי רצונה של התקשורת. הפלמים שלטו בתקשורת, שחקנים פלמים טובים לא ממש היו, והמאמנים סבלו מכך כשנאלצו לזמן שחקנים שבעים, ותיקים ולא מספיק טובים.
ב-2010 הדברים החלו להשתנות. ג'ורג' ליקנס מונה מונה למאמן, מארק וילמוטס היה עוזרו והשניים החלו במהפכה. לא יותר זימונים לפי הלך הרוח ורצון התקשורת, אלא מקצועיים נטו. שחקנים שבילו על ספסלים של קבוצות ברחבי אירופה קיבלו זימונים והשאירו בחוץ בלגים ותיקים מהליגה המקומית, והתוצאות החלו להגיע. גם לפני שנתיים, כשליקנס עזב, ולימוטס מונה והמשיך את הקו בו החלו יחדיו. אם תחת ליקנס התהליך היה בהילוך שי, כעת הוא נכנס להילוך חמישי וזה מה שעשה את ההבדל בנבחרת. וילמוטס היה פרשן בעבר, ניהל יחד עם אשתו סוכנות שחקנים והוא מכיר את השחקנים מפבנים, יודע עליהם הכל, כולל הכל. כל זימון שלו הופך מיד לבינגו, השחקנים אוהבים אותו ואת הדרך בה הוא מדבר אליהם ועליהם. עדנאן ינוזאי, לדוגמא, היה יכול לבחור לא מעט נבחרות, אך בזכות הקשר עם וילמוטס בחר בבלגיה והצטרף לסגל הסופי לברזיל, סגל שכולל כוכבים מכל אירופה.
עם שוערים מאתלטיקו מדריד וליברפול, חוליית הגנה שמורכבת משחקני מנצ'סטר סיטי, טוטנהאם, ארסנל, באיירן מינכן ואתלטיקו מדריד וחלק קדמי עם 7 שחקני פרמייר-ליג מחוזקים בכוכבי נאפולי, פורטו וזניט, הנבחרת הבלגית רואה עצמה כמועמדת לשלבים הגבוהים כבר במונדיאל הנוכחי. "הם לא חושבים על יורו 2016", מבהיר דהאן: "הם חושבים על ברזיל. בבלגיה מבינים שהסגל הזה לא נופל מאף נבחרת. זו רשימת שחקנים מרשימה בכל קנה מידה, אבל לא הכל ורוד. אלו שחקנים שישחקו בשביל עצמם, הם לא פטריוטים. זו בהחלט נבחרת שהכישרון של השחקנים עולה על הקבוצתיות".
