"אני חייב לומר שזה לא היה רק בזכותי. אני תרמתי, אחרים עזרו לי, כולנו ניצחנו". התהילה של דייגו ארמנדו מראדונה נשענת בראש ובראשונה על הזכיה ב-1986. היו לו עוד הצלחות מרשימות, אולי לא פחות, אבל התצוגה המרהיבה בדרך לגביע במקסיקו היא הבסיס. שורש הקביעה שהוא הגדול מכולם. האם זה המקרה היחיד בו כוכב בודד הוביל לזכיה במונדיאל? דייגיטו מתעקש שלא, הרוב חושבים אחרת.
כדורגל הוא לא טניס, סנוקר או ג'ודו. אי אפשר להשוות בין הצלחות של שחקנים בלי לקחת בחשבון את הצוות המסייע. כמו שלא ניתן לנתח למי יש סיכוי גדול יותר לאליפות, לברון או דאנקן, בלי לבחון את הסגל שסביבם. בענפים שכאלה יש לקבוצה ולקבוצתיות משקל עצום, לרוב אפילו כבד מזה של הכוכב.
כמעט שלושה עשורים מתחרים כדורגלנים, מאמנים ופרשנים במציאת כינוי מעליב לחבורה שהקיפה את מראדונה. קראו להם נגרים, חוטבי עצים, אינסטלטורים ואפילו קונוסים. הטענה הרווחת היא שמסי מצופה בכוכבים מכף רגל ועד הראש. אז איזו מסייעת חזקה יותר, של דייגו מודל 1986 או זו של ליאו ב-2014?
שוער
1986: נרי פומפידו (28, ריבר פלייט)
הוא היה השוער השלישי במונדיאל לפני כן והגיע לטורניר בלי לשחק בכלל במוקדמות, אבל גם אחרי עונה מצוינת בה זכה באליפות ובגביע ליברטאדורס עם ריבר פלייט. אובלדו פיליול נופה במפתיע מהסגל ופומפידו הוצב בין הקורות. הוא חזק, אחראי, מנוסה ובעל רעב להוכיח. ספג רק 3 שערים בשישה משחקים עד הגמר ו-5 בסך הכל, שמר שלוש פעמים על רשת נקיה.
2014: סרחיו רומרו (27, מונאקו)
זכה במונדיאליטו, עזר להשיג את הזהב האולימפי בבייג'ין והתבסס מאז 2009 כשוער הראשון של הנבחרת. בעל אינסטינקטים טובים, אבל יסודות חלשים. אתלטי, אך לא יציב. נמצא תחת מתקפה של מבקרים שטוענים כי הוא לא ראוי, אולם זוכה לגיבוי מלא של המאמן. ישב כל העונה על הספסל של מונאקו.
השורה התחתונה: יתרון לדייגו.
הגנה
1986
"זה מה שהיה לנו: סדר טקטי מתוך היערכות הגנתית חדישה", הגדיר מראדונה את שיטת המשחק של ארגנטינה ההיא. רוג'רי וקוצ'ופו היו הבלמים, בראון שוחרר כשחקן חופשי שבא לחבל במאמצי היריבה, אולרטיקוצ'אה וג'וסטי רצו באגפים, באטיסטה קצר את היריבים במרכז. הם לא ספגו מול בולגריה, אורוגוואי ובלגיה ותחת המאמן קרלוס בילארדו (כמעט) כולם היו שותפים למשחק ההגנה.
2014
סבאלטה באגף ימין, גראיי במרכז ההגנה ומסצ'ראנו בקישור הדפנסיבי - כל היתר הימור. ככה נראית ההגנה של ארגנטינה הנוכחית. בלי תיאום, בלי בלם מהיר ובלי בטחון. מרכוס רוחו, שחקן שעדיין לא למד למסור קדימה, נחשב לבאנקר בעמדת המגן השמאלי ואת המקום הנותר במרכז אמור לתפוס פדריקו פרננדס הבינוני מנאפולי, כאשר מרטין דמיצ'ליס יתחרה על דקות. 3 שמות יש, שיטה אין.
השורה התחתונה: יתרון קל לדייגו.
קישור
1986
מלבד באטיסטה ובראון, שלא ממש תרמו לפן היצירתי, הקטור אנריקה (ריבר) יצר איזון וחורחה בורוצ'אגה (נאנט) דחף קדימה. מעל כולם היה הבוס, האיש שהכל עבר דרכו: דייגו ארמנדו מראדונה. הוא הכתיב קצב, ראה כל דבר ומצא כל שחקן בדרך פלא. מספר 10 לא לפי הספר, אלא כזה שהספר נכתב על פיו.
2014
עם כל הכבוד לחבייר מסצ'ראנו, התרומה שלו בעיקר הגנתית. די מריה ומסי הנפלאים אמורים לספק את הברק בירידה לאחור או באגף, אבל הבעיה של ארגנטינה הזו היא בשחקן הביניים. במחסור בקשר 50-50 איכותי, מעין צ'אבי או ריקלמה חזק ויצירתי. אם די מריה יוצב בעמדה הזו, למרות ששיחק רק בכנף עד כה במדים הלאומיים, דיינו. העניין הוא שהפתרון יישא את השם גאגו, באנגה או ביגליה – נושא כלים אפרפר כלשהו לחוליה קדמית נוצצת.
השורה התחתונה: שוויון.
התקפה
1986
חורחה ולדאנו, חלוץ גבוה ומנוסה של ריאל מדריד (ולימים גם המאמן, המנהל הספורטיבי והמנכ"ל), היה השותף הראשי של מראדונה בהתקפה. הוא הגיע למונדיאל בדיוק אחרי זכיה עם הבלאנקוס באליפות ובגביע אופ"א (6 שערים ב-6 משחקים) וסיפק המון כוח מתפרץ. ושוב, היה לידו מראדונה.
2014
נבחרת חלומות אין כאן, אבל חוליית חלומות בהחלט כן. מסי, אגוארו, די מריה והיגוואין יפתחו, לאבסי ופלאסיו יחכו על הספסל וחלוצים רבים נותרו בחוץ. חבורה של שחקנים טכניים, רעבים, מנוסים וקטלניים שרק חסרים גובה.
השורה התחתונה: יתרון ברור לליאו.
מאמן
1986: קרלוס בילארדו (47, שלוש שנים בנבחרת)
קשוח, מוזר, הגנתי, פרגמטי, בונקריסט. כינו את "אל נאריגון" (בעל האף הגדול) בהרבה שמות, אבל לכולם היה ברור שטביעת האצבע שלו מורגשת. בנה יחידה מאומנת וקבוצתית שאימללה כל יריבה ואחרי סבל רב הגיעה לשיא בדיוק בזמן, הרבה בגלל ההחלטה להקים את הנבחרת סביב מראדונה ולהעניק לו את סרט הקפטן שהיה שייך בלעדית לדניאל פסארלה הוותיק. אימן קודם בשלוש קדנציות את אסטודיאנטס ועבר בעוד שני מועדונים ובנבחרת קולומביה, לפני שלקח את האלביסלסטה.
2014: אלחנדרו סאבלה (59, שלוש שנים בנבחרת)
איש עבודה יסודי, אפור ומקובע. זה יכול להתפתח לטובה, אבל גם להוביל להתרסקות. שימש במשך שנים רבות כעוזרו של דניאל פסארלה, גם בנבחרת, ובשלוש השנים האחרונות עשה מאמצים כבירים לחזק את ההגנה הרופפת. לא מצא קשר יצירתי, השאיר מחוץ לסגל את השוער הארגנטיני הכי טוב, בנה נבחרת שבנויה על הברקות של כוכבי ההתקפה. היה קודם מאמן ראשי רק באסטודיאנטס.
השורה התחתונה: יתרון קל לדייגו.
לסיכום
במבט ראשון, השמות המוכרים והנוצצים בהתקפת ארגנטינה הנוכחית מזמינים הכרעה מהירה לטובת המסייעת של מסי. במבט שני, מתי ראיתם נבחרת עם הגנה בינונית מנצחת במונדיאל?
הסוד להצלחה, כך למדנו מנבחרת כמו איטליה 2006 וספרד 2010 וגם מקבוצות כמו אתלטיקו מדריד, טמון בקבוצתיות. בביטול העצמי לטובת הקולקטיב, שמעניק בתורו לאותם יחידי סגולה את הפנאי להתבלט. "החלטנו שהחודש הזה כולנו מוותרים על האגו שלנו ומשחקים עבור מראדונה, כדי שיביא לנו את הגביע", הסביר ולדאנו, חייל נאמן במחזור יוני 86'.
הגישה הזו חסרה סביב מסי. ההקרבה, הקבוצתיות, ההנחה שצריך לעבוד בשבילו. לעתים נדמה שכולם מצפים שרק הוא יעבוד בשבילם. לצד דייגו לא היו כמעט שמות, אבל הייתה יחידה לוחמת. או כמו שמראדונה עצמו תיאר: "היינו קבוצה שיש בה כל מה שצריך: טכניקה וביצים. עיתונאי אחד הגדיר זאת מצוין: 'דינמיקה אירופאית עם פטפוט ילידי'".
