חג לאומי: הפסטיבל של הבלגים סביב הכדורגל

המקום: בלגיה. השנה: 2012. אני נמצא בפסטיבל מוזיקה ומחפש לראות את חצאי הגמר והגמר של יורו 2012. מארגני הפסטיבל שולחים אותי לעיירה לובן, כ-20 דקות נסיעה מהמקום בו הפסטיבל נמצא, כי פה – הכדורגל לא מעניין אף אחד.

המקום: בלגיה. השנה: 2014. אני שוב נמצא באותו פסטיבל, אבל הפעם הכל שונה. המארגנים הקימו נקודות צפייה מיוחדות לראות בלייב את הדיאבלו רוז׳ (השדים האדומים) נגד ארגנטינה ברבע הגמר. כמעט כל אחד מבאי הפסטיבל, יודע שיש משחק ויודע שהוא רוצה להיות חלק מהחגיגה.

שנתיים עברו, ונראה כאילו הגישה בבלגיה השתנתה מקצה לקצה. פאות דמוי השיער של מרוואן פלאיני בצבעי האדום-שחור-צהוב נמכרות ברחובות ב-5 יורו ונראה כאילו הכל סובב סביב המשחק. פטריק, הברמן במלון בו אני שוהה סיפר לי שהוא כבר יומיים לא ישן בגלל הפחד ממסי.

יום המשחק מגיע, אלפי בלגים מסתובבים מהבוקר עם החולצות האדומות ועם פנים צבועות בצבעי הדגל. זה לא חג לאומי רשמי, אבל חגיגה כזו שמורה לימי חג בלבד. באופן מקרי, באותו ערב שיחקו גם בלגיה וגם הולנד, שכנות עם יריבות היסטורית, וכך הרחובות מתמלאים אט אט גם באלפי הולנדים עם חולצות האוראנג׳ המפורסמות וההקנטות בין מחנות האוהדים לא הפסיקו לרגע - אבל הכל ברוח טובה. בינתיים.
 
ככל שהמשחק מתקרב שומעים את הבלגים יותר ויותר והשירה שלהם מגיעה לשיא עם שירת ההמנון בשתי שפות. האופוריה נגמרה מהר מאוד. השער של גונסאלו היגוואין גרם לקהל להשתתק ורק צעקות תסכול ממסי ומהיכולת החלשה של אוריגי הפרו את הדממה.
 
האוהדים התפנו בשקט מהמסכים הענקיים ופינו את הבמה להולנדים, שאחרי הניצחון על קוסטה ריקה, חגגו עמוק אל תוך הלילה. בלגיה תחזור הביתה עם מקום בין שמונה האחרונות, ואחרי השינוי שעברה המדינה בשנתיים האלה, מי יודע מה יהיה פה ביורו 2016.