בראש ובראשונה אין לנו שוער אמיתי, כזה שייתן ביטחון לנבחרת בינונית-מינוס. ברמות האלה צריך שוער שמספק 8-12 הצלות במשחק, בטח עבור נבחרת נחותה, ולנו אין כזה. אף שוער ישראלי לא בולט על קו השער, יוצא נכון לכדורי גובה, שולט במשחק הרגל ומנהיג מלידה. נגמרו הימים של אבי רן ז"ל או בוני גינצבורג, ועם כל הכבוד לאריאל הרוש או גיא חיימוב, ובטח לדודו אוואט שמזמן בדרך לעסקנות ומעבר לשיא, לא נראה שתהיה ישועה בקרוב. לכדורגל הישראלי אין שוער להישען עליו, שידאג שהיא לא תתבזה.
במונדיאל הזה נחשפנו לשיטות אימון, לגמישות ולשינויים תוך כדי משחק – גם אצל נבחרות מהדרג השני והשלישי – כשאצלנו המאמן מקובע ונטול כריזמה. אולי אלי גוטמן טוב לליגה הישראלית, אבל אין לו מה למכור ברמות של הגביע העולמי. ראינו מאמנים שעומדים בצורה ראויה בפני לחצים תקשורתיים אדירים, ומבצעים בחירות נכונות של שחקנים. כאלה שמשאירים כוכבי על כמו קרלוס טבס, סאמיר נאסרי, רונאלדיניו ולנדון דונובן בבית ומעדיפים נבחרת מגובשת – גם חברתית וגם מקצועית. המאמן שלנו לחיץ תקשורתית, מאמן של החבר'ה, שומר אמונים, והזיגזג שלו בכל נושא בניון מעורר תחושה של חוסר ביטחון בו ובהחלטות שלו. במילים פשוטות: עוד לפני שיצטרך לקחת החלטה אחת במונדיאל, גוטמן עלול להתרסק מנטלית.
אבל הבעיות הן לא רק בשער ועל הקווים. לעומת מה שאנחנו רואים מכל הנבחרות בברזיל, לנו יש שחקני הגנה מסורבלים ואיטיים, כשהמגנים לא איכותיים ולא יודעים לתמוך בהתקפה. בנוסף, שחקני הקישור מוגבלים כשאף אחד לא הצליח לבצע קפיצת מדרגה לרמות אפילו הבינוניות של אירופה. אם כל זה לא מספיק, אין לנו אף חלוץ שהוא מהיר במיוחד או פיזי במיוחד. כזה שהוא ערך מוסף.
כמעט בכל נבחרת, בין אם צנועה או בין אם מפוארת, זכינו לראות כוכב גדול שסוחב את חבריו. ומה אצלנו? אנחנו תקועים עם ערן זהבי, שחקן ישראלי יוצא מן הכלל, במונחים שלנו בלבד, שלא שייך אפילו לדרג השלישי והרביעי באירופה או לחילופין בדרום אמריקה. לאורך השנים האחרונות, גוטמן לא מצליח למצוא לו משבצת שתגרום לו להשפיע בנבחרת כמו שהמאמן האירופי בקבוצתו דואג לו.
גם מחוץ למגרש אנחנו בבעיה לא קטנה. אנחנו רואים את תצוגת התכלית של האוהדים שם. ברור שעם הכמויות אין בעיה, אנחנו נסתדר ונביא כמה עשרות אלפים, אבל ברור שאם נשחק כמו שאנחנו צפויים לשחק, הקהל שלנו ישרוק לנו בוז במונדיאל. זו תהיה פארסה ואירוע מביך שלא יישכח שנים. נקבל תערובת של נבחרת ישראל על תקן הפועל יהוד, עם קהל של בית"ר ירושלים. הקהל הישראלי חסר סבלנות, ולעיני העולם כולו, כשבצד השני כולם דוחפים ומעודדים, אצלנו יתחילו כבר בדקה ה-30 עם קללות, כשגם תדרוך מוורדה רזיאל ז'קונט לא יעזור.
איך שלא תסובבו את זה, העולם כולו נגדנו. אישית הצלחתי להזדהות עם אלג'יריה במונדיאל הזה, בזכות הכדורגל המהיר והאיכותי, אבל אני לא רואה איך סגנון המשחק שלנו יגרום למישהו שאינו ישראלי לתחושת הזדהות איתנו. הכדורגל שלנו כל כך לא סוחף, שאני לא רואה איך נייצר סימפטיה ונגרור לאוהדי הכדורגל בעולם ללכת אחרינו. אם היינו עולים למונדיאל עם ברקוביץ', פיזנטי, אבי רן ז"ל או אבי כהן ז"ל, היינו יכולים להיות גאים ולדעת שיש לנו מה למכור לעולם. אבל בנבחרת הנוכחית, אין שחקנים כאלה.
בואו לא נקלקל את הנוסטלגיה עם השער הבלתי נשכח של מוט'לה שפיגלר. בואו נמשיך להתעסק באשליות. בואו לא נעלה למונדיאל, כי זה ייגמר ב'בום' שממנו לא נתאושש לעולם.
