"האלופה חזרה", שרו עשרות האלפים ביציע בניצחון על קמרון. ברזיל לא עזבה לשום מקום, ועדיין נראה שהיא הולכת לאיבוד לפעמים. בין הראיונות, הציוצים, התירוצים וחלוקת החתימות, הסלסאו פוסעת על גבול דקיק בין מקצוענות לחגיגה. בין מחויבות לבילוי. בין שאננות להשקעה.
דוקטור רז'ינה ברנדאו היא פסיכולוגית ששכרה ההתאחדות הברזילאית. המשימה שלה היא לסייע לשחקנים להסתגל לעמדות שונות במגרש ולמצבי תסכול, מבחינה מנטלית כמובן. "שחקן שרגיל לתפקיד מסוים, עושה זאת עם כוח מתפרץ, אנרגיות ומהירות", הסבירה בספרה "התרגול". אז היא מלמדת את הקנריות להימנע ממחוות של אכזבה, לשמור על קור רוח וכיצד להתייחס נכון לכאבים ופציעות. ובעיקר לתת הכל בכל מצב.
אחרי שפתחו בהתלהבות עם ריצת למעלה מ-102 קילומטרים יחד מול קרואטיה, נגד מקסיקו הלוחמנית צנח הנתון ל-97,350 מטרים בלבד. יותר מאשר החולשה של קמרון, ה-0:0 עם המקסיקנים הבהיר לשחקנים של סקולארי: אין חסינות. ניימאר וחבריו העלו הילוך, פרננדיניו הזריק אנרגיות והקילומטראז' קפץ ל-101,583 (עליה של 4.3%), למרות השליטה המוחלטת בהחזקת הכדור. מעבר לכך, כמות ההתקפות זינקה ב-35.5% לעומת המחזור השני וב-31% בהשוואה למשחק הפתיחה.
פרשנים רבים תולים את השינוי בכניסתו של פרננדיניו ומפצירים בפיליפאו להעדיף אותו על פני פאוליניו. אבל העם, הציבור הרחב של אוהדי ברזיל, התמלא אופטימיות מטעמים שונים. לא בגלל הריצה וההקרבה – אלה מובנות מאליהן – אלא בזכות שמחת החיים.
אנשי המקצוע שם – הכדורגלנים, המאמנים והעיתונאים – עשו את הסוויץ' מזמן. עבורם זה כבר לא משחק, מדובר במקצוע רציני שדורש שקדנות, כושר והכנה טקטית. 200 מיליון הברזילאים האחרים עוד משתעשעים ברעיון ההנאה.
מה שניימאר עשה במחצית השניה מול קמרון לא היה קשור לחולשת היריבה. העקבים, ההקפצות והסלאלומים הגיעו יחד עם החיוך. וזה בא בעקבות הבטחון. כי הילד שסוחב מדינה שלמה כבר הוכיח תוך כמה ימים שהוא יכול, עכשיו רק נשאר לגלות אם יצליח.
העניין הוא שברזיל משתוקקת לגביע, אבל דורשת לא פחות מכדורגל יצירתי, שמח והתקפי. כי זו "הדרך הנכונה" לזכות בתואר על אדמת המולדת. כי הפעם השילוב אפשרי. כי זו תהיה הלגיטימציה להכריז על עצמה כאומת הכדורגל הגדולה מכולן. כי זאת ההזדמנות לפצות על מפח הנפש ב-1950. וב-1982. וגם ב-2006.
זה יהיה גם פיצוי על כל הפעמים בהן בחרו פרנסי הנבחרת ביעילות על פני היופי. ועל כל החולמים שהפכו לפונקציונרים אפורים. ועל מנהיגי הפועלים שהבטיחו שינוי, אך התמכרו לקפיטליזם החזירי אחרי הבחירות. ועל הממשלה שבישרה על בואו של עתיד טוב יותר, אבל לקחה מהקופה הציבורית פי 3 משדיווחה כדי לבנות איצטדיונים. כי בברזיל עדיין מאמינים שיום אחד ארצם תהפוך לגן העדן שהיא יכולה להיות. זה מתחיל בכדורגל, כנראה גם ייגמר שם.
