שוער: קיילור נאבאס (קוסטה ריקה)
שוערה של לבנטה מחזיר אותנו לימים הטובים ההם שבהם שוער היה חצי קבוצה. האיש שאחראי, יותר מכל אחד אחר, להפתעה הגדולה במונדיאל.
מגן ימני: ואסיליס טורוסידיס (יוון)
כמשדברים על הלב הגדול של יוון, מתכוונים בין השאר למגן הימני של רומא. סוגר את האגף שלו, תומך בהתקפה, גונב לאמצע. בעמדה הכי פחות איכותית במונדיאל, הלכנו עם הלב.
בלם: דייגו גודין (אורוגוואי)
האיש שתמיד נותן כתף, פעם לאתלטיקו בדרך לזכיה באליפות, פעם לחלוצים שמנסים לקחת ממנו בכדור, ופעם, נגד איטליה, לכדור.
בלם: רפא מארקס (מקסיקו)
עוד דמות מהמיתולוגיה של הכדורגל: הבלם-קפטן. מארקס, במונדיאל רביעי, אחראי לשקט ולסדר בהגנה של אחת מהפתעות המונדיאל.
מגן שמאלי: קוואדו אוסמואה (גאנה)
מגן, מבשל, לוחץ, ומסביר איך שלושת הבלמים הרעועים של איטליה נראים כל כך טוב בשחור לבן של יובנטוס.
קשר אחורי: אחידיו ארבאלו (אורוגוואי)
כי במערך ההרפתקני הזה חייבים גרזן, וארבאלו, עד עכשיו, הוא בכיר גרזינאי הטורניר. לפרטים נא לפנות למריו בלוטלי.
קשר חצי ימין: דריס מרטנס (בלגיה)
כן, נכון, המקום הטבעי שלו הוא על הקו, אבל מרטנס – ואיפה היתה בלגיה בלעדיו? – לא רק שיכול לשחק גם באמצע, אלא שהוא כאן כדי לייצג את אחד הלקחים החשובים במונדיאל: חשוב מי גומר, לא מי מתחיל.
קשר חצי שמאל: חאמס רודריגס (קולומביה)
כובש, מבשל, מפרק ועושה את זה בקלילות האלגנטית של הגדולים באמת. סוף סוף יש יורש לוואלדרמה. רק שוואלדרמה, בכל הקריירה, לא כיסה את השטח שרודריגס מכסה במחצית.
חלוץ על קו שמאל: אריאן רובן (הולנד)
בגיל 30, מה שהשתנה באמת אצל רובן זה לא שהוא למד לפרגן, אלא שהוא למד ליהנות ממה שיש לו. הפרצוף הנרגן שלו התחלף פתאום בחיוך ענק, וגם הכדורגל שלו מחייך.
חלוץ מרכזי: תומאס מולר (גרמניה)
מולר הוא מהשחקנים שתענוג להסתכל עליהם גם בלי הכדור: הוא נע יותר מכולם, ולא עושה אפילו צעד מיותר אחד. מלך שערי המונדיאל הקודם, שכבש גם בגמר ליגת אלופות, שב ומוכיח שהוא האיש לבמות הגדולות באמת.
חלוץ על קו ימין: ליאו מסי (ארגנטינה)
בארגנטינה הוא יכול להיות כוכב, אצלנו הוא יחזור לעמדה שבה פרץ בברצלונה, על קו שמאל, לבד, אחד מול אחד. ארבעה שערים, וארגנטינה אפרפרה פתאום מרשה לעצמה לחלום.
מחליף ראשון: ניימאר (ברזיל)
ארבעה גולים ועוד לא השתכנעתי. בעיה שלי? אולי.
