נתחיל בבשורות טובות: האיום האיראני כנראה לא איום כל כך. לפחות לא על השער של היריבות שלה במונדיאל.
לרגל הטורניר, ובשם השלום והאחווה, פינו אתמול בערב המוקדם אוהדי המונדיאל הטיפוסיים את אחד הברים התל אביביים, והרשו לכמה איראנולוגים, שכנראה אוהבים קצת יותר את איראן מאשר כדורגל, לצפות במשחק של מדינת האם מול בוסניה הרצגובינה. זאת, כמובן על רקע תפאורה של דגלי הרפובליקה האיראנית שנפרסו מסביב וגם קצת תופינים שאפשר למצוא רק בטהרן.
בארגון שיזם את האירוע, "peace factory", מקווים שאולי יום אחד יקרה דבר הפוך, ואיראנים יוכלו לצפות בטהרן במשחק של נבחרת ישראל. נותר רק העניין הקטן הזה שישראל תעלה למונדיאל. או ליורו. או לאיזשהו טורניר.
מייסד הארגון רוני אדרי הוא גם שארגן את הערב המיוחד, מספר לנו ש"זה נחמד דווקא ביום שאיראן משחקת להראות גם לאיראנים וגם לעולם שאנחנו איתם ושברמה של האנשים בשטח אין שנאה". אדרי מתגאה בפעילות ענפה של הארגון ברשתות החברתיות עם שלל עמודים כמו, "ישראל אוהבת את איראן", "פלסטינים אוהבים את ישראל", "ישראלים אוהבים פלסטינים" ועוד. ממש לאב-פסט. אני שואל אותו אם הייתה איזושהי התעניינות מצד גורמים פוליטיים, והוא מחייך ואומר שבאופן כללי הם משתדלים לא להיכנס לביצה הפוליטית, וש"מטבע הדברים אנחנו שמאלנים". לא, הפלת פצצה עכשיו.
מה שכן, אדרי מודה שהוא לא באמת בעניין של נבחרת איראן. או של כדורגל לצורך העניין. הוא בכלל מעדיף את מיאמי מה-NBA. פחות משלושים איש התייצבו לערב ההוקרה והחברות הזה, אבל דן קשאני, עוד אחד מהמארגנים, דווקא די מרוצה מהנוכחות הדלה יחסית. 80 איש עשו אטנדינג לאירוע בפייסבוק, הוא מסביר, אבל מחצית מהם מאיראן, כך שהכמות סבירה לחלוטין.
גם קשאני אומר מיד שכדורגל זה נחמד אבל לא העיקר כאן: "הקונספט הוא שפה בתל אביב מעודדים את איראן ונותנים לאנשים האיראנים להרגיש את האהבה ולקבל מהם בחזרה. האנשים שבאו לכאן", הוא ממשיך, "הגיעו כי זה מגניב ויפה. הם פה מתוך אהבת אדם, לא אהבת כדורגל". אני מסתכל מסביב ותוהה אם יש כאן איזשהו אוהד כדורגל. התשובה היא כן. שלושה. שניים מהם לא אוהדי איראן, אלא גרמניה וברזיל, שהגיעו לתמוך ברעיון אבל בינם לבין עצמם מודים שהיו מעדיפים לצפות במשחק המסקרן יותר של ארגנטינה עם מסי נגד ניגריה.
"יש משהו משותף לנו ולאיראנים - גם אנחנו לא טובים בכדורגל"
נותרנו עם אוהד כדורגל אחד, איתן, בן למשפחה ממוצא איראני, שבאמת לוקח ללב את המשחק ומייחל לתיקו, "כדי לצאת מהטורניר בראש מורם. אם נציל משהו זה יהיה משמיים".
על הבר מפוזרות קערות עם מיני מתיקה איראנים: "נוגלים", ממתק מסוכר היטב, ושאקאר פאני (אני מקווה שלא טעיתי במינוח), משהו שנראה כמו אבן, קשה כמו אבן וטועם כמו אבן. אני שואל את הברמן אם הם מגישים את המתוקים האלה גם בשוטף והוא מגיב במעין צחוק עצבני: "חס וחלילה".
מדי פעם הלא-אוהדים פוצחים בשירת עידוד לא אותנטית או ספונטנית לבקשת צוותי התקשורת במקום. "איראן איראן איראן איראן", הם צועקים בקצב. לא טרחו להשקיע בלימוד שירי אוהדים אמיתיים, או מינימום להשמיש משהו מהרפרטואר של ריטה ולהלביש מילים מתאימות על הלחן.
בדקה ה-23 בוסניה עולה ליתרון. הברמן מנסה לעודד במחיאות כפיים ובקריאות "לא נורא". הוא יודע שאם הלקוחות שמחים הם יזמינו יותר ושהפגנת הזדהות מכיוונו יכולה להשפיע על גודל הטיפים (הכנס כאן בדיחה על פרסים). עם השער השני מתבדח אחד היושבים: "יש משהו משותף לנו ולאיראנים – גם אנחנו לא טובים בכדורגל".
מאיר ג'בדנפר הוא יליד איראן, מרצה לפוליטיקה עכשווית של איראן במרכז הבינתחומי. ג'בדנפר מבקש להדגיש שהוא פרסי, לא איראני. גאה בהיסטוריה והמורשת המפוארת של העם שלו, פחות במדינה ובמשטר הנוכחי. "זה חלום, לראות ישראלים שתומכים באיראן. זה מחמם את הלב ואני יודע שבעם האיראני יאהבו את זה אם הם ידעו שיש דבר כזה", הוא אומר על ההתכנסות.
אני מתעניין לדעת מה קורה כשהנבחרת מפסידה, איך זה מתקבל ברחובות. "יש דיכאון", הוא אומר, "אבל לא יהיו מכות ברחובות. כשיש מכות באיראן זה על הפקקים בכבישים, לא על הנבחרת". מה לגבי קללות במגרשים? "יש, אבל זה גס". נסה אותי, אני מפציר, והוא שולף: "שירי סמובאר / אגזוס אחובאר / פולה שינובאר / טולי מדובאר". בתרגום חופשי השיר הזה מאחל לשופט שייכנס לו משהו גדול במיוחד לתחת. קלאסיקה, היא בכל שפה
בדקה ה-82 איראן מבקיעה שער מצמק. הלא-אוהדי כדורגל מפגינים לראשונה שמחה אמיתית ומבקשים "רק עוד שני גולים", אבל החלום נגוז אחרי פחות משתי דקות עם השלישי של הבוסנים וההרצגובינים.
שריקת הסיום מסמנת סוף עגום לקמפיין המונדיאל הכושל של איראן, שמודחת מהטורניר עם נקודה אחת בלבד. תנחומים נמסרו למשפחות השחקנים. בבר התל אביבי אין עצב גדול. כבר אמרנו, הכדורגל הוא הדבר המשני כאן. דגלי איראן מקופלים בזריזות – בכל זאת, עוד מעט תתחיל נהירה של לקוחות "נורמלים", ואין צורך להרתיע אותם – והחבורה מתקפלת הביתה גם היא.
אני מסתכל עליהם ביציאה, קבוצה של אנשים תמימים ואופטימים. כמה לא ישראלי מצידם.