ראיין גיגס השיג כמעט הכל בקריירה. כמעט. זכייה בליגת אלופות, באליפויות הפרמיירליג ובאינספור גביעים ותארים אישיים. הוא שבר גם כמעט כל שיא אפשרי במדי מנצ'סטר יונייטד ונחשב לאחד השחקנים הגדולים בתבל, ודאי בשני העשורים האחרונים. אבל משהו אחד עומד לו לרועץ: הוא מעולם לא "עלה כיתה" בזירת הנבחרות, פשוט משום שהוא נולד בצד הלא נכון של האי. הקיצוני השמאלי המהיר שיחק לכל אורך כל שנותיו דווקא בנבחרת וויילס הקטנה.
יכול להיות שבשל הסיבה הזו, הוא מעולם לא ייזכר בשורה אחת עם שחקנים כמו פלה, דייגו מראדונה, פרנץ בקנבאואר וגם זינדין זידאן, שקנה את מקומו ברשימה בזכות צמד הנגיחות בגמר גביע העולם ב-1998. לכן, על אף הצלחתו של גיגס במועדונים, הוא ככל הנראה אף פעם לא יהיה מה"גדולים באמת", ולא, אין קשר ליכולת.
גיגסי לא לבד. לאורך ההיסטוריה לא מעט שחקנים גדולים ניסו להיכנס להיכל התהילה, אך נותרו מחוץ לשעריו בעיקר כי לא טיפסו לשלבי ההכרעה בטורנירים הגדולים. תשאלו את מסי, שמתמודד אין סוף עם השוואות לדייגו מראדונה וינסה ב-2014 לסחוף את נבחרת ארגנטינה לזכייה בגביע המוזהב על אדמת ברזיל. השבוע האחרון במסגרת מוקדמות המונדיאל ובעיקר ההופעות של רדאמל פלקאו במדי קולומביה ושל זלאטן איברהימוביץ' עם נבחרת שבדיה (4:4 עם גרמניה) עשו לנו חשק עז לצלול שוב לתוך סוגיית הנבחרות ולדון בשאלה מי הם הכוכבים הפעילים שצריכים לכעוס על ההורים שלא נסעו להתגורר בקרבת ה"לה מאסיה" או הסנטיאגו ברנבאו טרם הלידה. מי הסופרסטארים הפעילים שבדומה לגיגס לא זכו להצלחה בינלאומית – ואם להודות על האמת – כנראה שגם לא יזכו לה בגלגול הנוכחי.
בסרט הזה כבר היינו
מקום חמישי: גארת בייל (23)
רזומה בנבחרת וויילס: 37 הופעות, 9 שערים
געגועים לגיגס? המגן-קשר המעולה של טוטנהאם בדרך הבטוחה לקריירה זהה לזו של כוכב יונייטד. ולא שזה רע, ההיפך הוא הנכון, אבל זה אומר שעם הנבחרת שלו הוא לא יגיע לשום מקום. בייל, שמסוגל לכבוש שערים כמעט מכלום (זוכרים את השלושער מול אינטר? אחת מתצוגות היחיד הגדולות במפעל), לא יטעם את טעמו של מונדיאל או יורו, בעיקר בשל העובדה שהחברים לחדר ההלבשה פשוט בינוניים.
גם אם יקרה הלא-ייאמן, ו-וויילס תודה למישל פלאטיני ותעלה לטורניר גדול, היא לא באמת תאיים על התואר, כי חומר השחקנים שלה לא טוב ואין לבייל מה לעשות עם זה. בבכורה שלו במדים הלאומיים, בגיל 16 וחצי (!), בייל בישל את שער הניצחון של נבחרתו מול טרינידד. הכובש היה רוברט ארנשו, וזה אומר הכל.
אפילו הוא לא יספיק
מקום רביעי: רדאמל פלקאו (26)
רזומה בנבחרת קולומביה: 40 הופעות, 15 שערים
כמה שחקני כדורגל יוכלו בעוד יובל שנים לומר לנכדים שלהם: "שיחקתי בתקופה של מסי ורונאלדו והסתכלתי להם בלבן של העיניים?" אחד, אולי. הטיגריס מוביל את טבלת ה"פיצ'יצ'י" בספרד לצידם של שני הענקים וממש לא נראה שהוא מתכוון לעצור. כל אריות היבשת רודפות אחריו ונדמה זה רק עניין של זמן עד שהוא יקבל באופן לא פורמאלי את תואר החלוץ הטוב בעולם.
נכון לעכשיו נראה שפלקאו יצעיד את הקולומביאנים להופעה ראשונה במונדיאל ב-2014 לראשונה מאז ימי קרלוס ולדראמה ופרדי רינקון ב-1998. הצהובים-כחולים פתחו מצוין את המוקדמות בדרום אמריקה ואם לא יקרה משהו יוצא דופן אז נראה אותם נודדים לארץ הסמבה בעוד פחות משנתיים. אולם רק פלקאו לא יספיק עבור אלופת היבשת מ-2001 (כן, זה קרה). הבעיה היא דומה לזו של וויילס – הסגל של חוסה פקרמן הוא לא רע אך גם לא איכותי במיוחד - כך שמעצם ההעפלה למונדיאל קולומביה תעשה את שלה. אבל עבור שחקן בקליבר כמו של חלוץ אתלטיקו מדריד זה ממש לא מספיק.
אוי, המנטאליות
מקום שלישי: דידייה דרוגבה (34)
רזומה בנבחרת חוף השנהב: 89 הופעות, 58 שערים
זו משבצת שגם סמואל אטו הקמרוני בקלות היה יכול להשתחל אליה. 2 השחקנים הגדולים שיצאו מהיבשת השחורה בשני העשורים האחרונים לא הצליחו לשתות מים מהבאר עם הנבחרת שלהם ב-20 השנים האחרונות. מכיוון שאטו זכה בזהב אולימפי ופעמיים באליפות אפריקה, אז המקום ברשימה הולך אחר כבוד לחלוץ שנחאי שינוואה.
לדרוגבה היו את כל הכלים כדי להצליח. חוף השנהב התהדרה בשנים האחרונות בסגל איכותי ודור זהב, אך איכזבה בשני המונדיאלים האחרונים ולא זכתה אפילו להניף את גביע אפריקה, כשגם לאקס צ'לסי יש מניות רבות בכך. לזכות האיבורים ניתן לומר שהם פעמיים שובצו לבתים קשים במיוחד בגביע העולם, אך נראה שהבעיה שלהם היא שורשית יותר. אף נבחרת מאפריקה מעולם לא הגיעה לחצי גמר מונדיאל, והתקוות היו שחוף השנהב, בהנהגת דרוגבה, תעשה זאת. אבל משום מה, תמיד משהו נתקע שם ברגע האמת. אם דרוגבה לא הצליח להגיע להישגים עם הנבחרת עד היום, לצערנו זה כבר לא יקרה לעולם.
חבל שאין כאן כסף
מקום שני: זלאטן איברהימוביץ' (31)
רזומה בנבחרת שבדיה: 83 הופעות, 34 שערים
אפשר לומר עליו שהוא שכיר חרב, מגלומן ונאמן קודם כל לחשבון הבנק שלו. אבל דבר לא ישנה את העובדה ש"איברה" הוא חלוץ עצום, שזוכה בכל תואר בו הוא רק חפץ. עם יובנטוס, אינטר, מילאן, אייאקס ואפילו עם ברצלונה. גם האליפויות והגביעים בפ.ס.ז' עוד יגיעו. אלא שבנבחרת, אפעס, הדברים הולכים לו קצת פחות חלק, למרות ה-4:4 ההירואי בגרמניה. הוא הופיע 3 פעמים ביורו ופעמיים במונדיאל, אך לעולם לא עבר את רבע הגמר. קנת אנדרסון, תומאס ברולין ומרטין דהאלין, שחקנים שבדים נהדרים אך פחות דומיננטיים ממנו, הובילו את הסקנדינבים עד המקום השלישי ב-1994.
אז כן, אפשר לתלות את זה בזלאטן ולומר שהיכולת שלו במדי הקבוצות טובה יותר מאשר זו בנבחרת. מה גם השחקנים מסביבו לא כל כך רעים, אם כי אף אחד מהם לא משתייך לאליטה האירופית. כי הרי חלוץ כל כך טוב, חייב להיות לפחות פעם אחת לפחות בגמר היורו, אך לצערו אי אפשר להחליף נבחרות. למישהו יש ספק, שבעולם היפותטי, אם גרמניה הייתה לו מציעה לעבור אליה, הוא לא היה עושה זאת כדי להניף גביע?
עניין של תפיסה
מקום ראשון: וויין רוני (27)
רזומה בנבחרת אנגליה: 77 הופעות, 31 שערים
רוני? השתגעתם? אבל הוא בנבחרת גדולה, עם מסורת, שמסוגלת לזכות בתארים, לא? התשובה היא לא. חלוצה של מנצ'סטר יונייטד הוא שחקן פנטסטי, ממש לא אובר-רייטד כמו לא מעט מהקולגות שלו בממלכה, אבל הוא פשוט משחק בנבחרת בינונית. אמנם לא לפי דעתה, אך כן לפי הישגיה, ולא משנה איך מסתכלים על זה. מוזיקה הם יודעים לעשות, אבל בכדורגל...הם לא משהו. וזה עוד בעדינות.
מעבר להבלחה החד פעמית ב-1966 (ואיפה הייתה אז טכנולוגיית קו השער?) הכדורגל האנגלי, בזירת הנבחרת, הוא חשוך במיוחד. הודות לעיתונות המפותחת, בכל פעם שאנגליה מגיעה לטורניר גדול הציפיות ממריאות לשמיים, ואז בדיוק מגיעה סוג של גרמניה שמפרקת אותם לחתיכות. תהיו בטוחים שגם אם אנגליה תסיים בתיקו ברבע הגמר היא תצליח לדפוק את הפנדלים. באמת שחבל על וויין רוני כי הוא שחקן מדהים, נמנה בקלות על 5 השחקנים הטובים בעולם, אך נמצא בנבחרת שניפחה סביבה בועה כל כך גדולה שלא תצליח להתפוצץ לעולם. ההבדל בינה לבין וויילס הוא בציפיות. הוולשים וגיגס יודעים תמיד שאין להם סיכוי. האנגלים מאמינים ש-0:5 על סן מרינו ומולדובה הוא מספיק כדי להפוך לפייבוריטית מספר אחת.
