זו עובדה: אליפות היא הצלחה
* היו שנים שברצלונה הייתה כמו ארסנל. מתאמצת לשחק כדורגל יפה, אבל מבריחה את התארים כמו שפיטבול מבריח את הדוור. שחקנים זוועתיים לבשו את המדים האדומים-כחולים, נגרים ודייגים שרק אם אעלה את שמם על דל שפתיי, זה יגרום לי לחלחלה. כל מיני ווינסטון בוחארדה שכאלה, פיליפ קריסטנבאל או פאביו רושמבאק. ילדי מסי של היום לא יאמינו ששחקנים כאלו שיחקו בבארסה. אז להגיד שאליפות זה כשלון?
* אחד השחקנים ניסה להתרגל לכבד חדש. המאמן נעדר כמעט 3 חודשים כי, אפעס, הכימותרפיה קצת יותר חשובה. הקפטן פצע כל איבר מתפקד בגופו (וזה רע, כי עדיין אין לו ילדים). בעמדת הבלם פתחו 2 מגנים שמאליים, 3 קשרים אחוריים ועוד איזה ילד מהנוער. אפילו הפרעוש, רחמנא ליצלן, הוכיח שהוא לא חייזר ונפגע. אז להגיד שאליפות זה כשלון?
* בשנה שעברה בארסה איבדה את האליפות לקבוצה הכי עשירה בעולם עם המאמן שנחשב על ידי רבים לטוב בעולם. מה בארסה עשתה בקיץ? רק איבדה את המאמן שנחשב על ידי רבים אחרים לטוב בעולם והחליפה אותו בטירון. התוצאה - אם בארסה תנצח את שארית משחקיה עד סוף העונה, היא תשווה את שיא הנקודות לעונה של אותה ריאל מעונה שעברה. אז להגיד שאליפות זה כשלון?
ועדיין, יש מי שמתעקש על כך שמדובר בכשלון. אולי זה בגלל שברצלונה הרגילה אותנו לכל כך טוב, אולי זה בגלל שזה כבר משעמם, אולי קל לשכוח את פתיחת העונה וקשה לשכוח את התבוסה לבאיירן. ואולי השושלת הנוכחית של בארסה הגיעה לשיאה מוקדם מדי, הכי מוקדם שאפשר, בעונה הראשונה תחת גווארדיולה. אבל זה לא ממעיט מהערך הבסיסי שלשמו אתה עוסק בספורט - לנצח. ולנצח זה בדיוק מה שבארסה עשתה. שבוע אחרי שבוע, משחק אחרי משחק, לא משנה כמה זה היה יכול להיות קל לזלזל ביריבה או לקחת את העניינים באיזי. בארסה ניצחה, והחזירה את האליפות, ואם זה כשלון אז אני לא יודע מהי הצלחה. (אור זיו)
התדמית של בארסה הגדולה התפוגגה
הקלישאה הכי פופלרית בקרב כדורגלנים היא "נבוא להוכיח על המגרש". גם שיפוצניק בן 40 שמשחק בליגה ג' וגם אינייסטה מסוגלים להגיד את זה ממש באותו שעה, רק בעולם מקביל. ואם מסתכלים על המגרש הזה שכולם אוהבים לדבר עליו, אז בארסה די הוכיחה את עצמה. היא הבטיחה את האליפות באמצע העונה, הגיעה עד לחצי גמר ליגת האלופות והשיגה תוצאה זהה לזו של ריאל מדריד מהשנה שעברה, שנחשבה להצלחה גדולה.
אבל בעולם הנוכחי או אולי בעצם בעולם מאז שברצלונה הגדולה נכנסה לחיינו, מה שקורה על המגרש הוא עוד חלק מהשלם ולתדמית ולפופלריות יש השפעה לא פחות חשובה על ההצלחה. ואת זה יגיד לכם רני רהב, יאיר לפיד וכל פרסומאי שסיים בית ספר לקופירייטינג. וברצלונה של העונה איבדה לא מעט מההילה שלה. מהכוח שלה כקבוצה. וזה יותר משמעותי מכל אליפות.
התואר הושג בקלות די מוזרה (ובאופן אבסורדי, ייתכן שזה דווקא גימד את ההישג), המשחקים בליגה הפכו להרבה פחות אטרקטיביים והתחושה היא שאתה והחברים שלך, שהייתם מתכנסים עם הגרעינים בכל פיפס נגד לבאנטה, מחכים עכשיו רק לקלאסיקו כדי לשלוף את הבירות מהמקפיא.
חוץ מזה, ההופעה באירופה היתה מאכזבת, ומלבד משחק אחד נגד מילאן (הגומלין), בארסה לא היתה ממש בארסה, כלומר לא ההיא שזכרנו מפעם. היא היתה אנושית ופגיעה. ובשביל אנושיות יש לנו את ארסנל, אתלטיקו מדריד, מילאן, צ'לסי ובני יהודה. וזה עוד בלי לגעת בשחקנים. התלות המופרעת במסי, הירידה ביכולת של צ'אבי, וייה, פיקה ואחרים. בעצם תנסו לסמן מישהו אחד חוץ מהוד פרעושיותו שהיה ממש מדהים העונה, מישהו שתיקחו איזשהו זיכרון מיוחד ממנו.. זו לא שאלה פשוטה.
והיה גם את טיטו וראורה שלא ממש השפריצו עלינו כריזמה, וההגנה פשוט היתה מסוגלת לספוג שער מכל קבוצה בעולם בערך. ואז הגיעה גם ההשפלה הכפולה מול באיירן. והכי גרוע בכל הסיפור הזה שבארסה פשוט נראתה לפעמים חסרת אונים. וזה משהו שלא הכרנו ממנה עד העונה הזו. ושום אליפות שבעולם לא תשנה את זה.
אז אפשר להתלהב עד מחר מהאליפות הזו ומהכישלון של ריאל (אכן כישלון), אבל עצם העובדה שהקבוצה מתכננת לעבור בקיץ איזשהו מהפך ורענון רציני בסגל מוכיחה רק דבר אחד - שגם לראשי ברצלונה התדמית יותר חשובה מעוד צלחת בארון. (עדי חנוך)
