תאמינו או לא, אבל הכותרות הראשיות באתרי האינטרנט בספרד אתמול וגם בעיתונים היום בבוקר לא עסקו בהפסדה של ברצלונה מול ולנסיה, אלא במותו של לואיס ארגונס, המאמן שהוליך את ספרד לזכייה באליפות אירופה ב-2008 והחל את המסע להפיכתה לטובה בעולם ואחת הטובות בכל הזמנים.
הסיפור של ארגונס גדול יותר מהסיפור של בארסה. לנו הישראלים זה אולי נראה מעט מוזר, אבל מבחינת הספרדים אין בכלל ספק. ארגונס הפך כבר מזמן לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי, וזה עוד לפני שדיברנו על הקריירה שלו כשחקן וכמאמן בקבוצות השונות. בארסה, עם כל הכבוד, בסך הכל הפסידה משחק ליגה. נכון שהיום היא כנראה תאבד את המקום הראשון בטבלה אחרי 59 מחזורים רצופים, אבל עדיין, הליגה ארוכה והכל עוד אפשרי. לפני חודש ברצלונה הקדימה את ריאל מדריד ב-5 נקודות, והנה הערב ריאל עשוייה לחלוף על פני בארסה. האם בהמשך העונה סדר הקבוצות בפסגה לא יכול להתהפך שוב? בוודאי שכן.
ובכל זאת, ההפסד אתמול לוולנסיה עשוי להיות זה שבסוף העונה עוד נגיד עליו: כאן הפסידה ברצלונה את האליפות. כי ההפסד הזה העלה על פני השטח כמה בעיות שטאטה מרטינו והצוות שלו יהיו חייבים לטפל בהן במהירות. כי עוד שבועיים וחצי ממתין המשחק מול מנצ'סטר סיטי בשמינית גמר ליגת האלופות. ברצלונה החלה את המשחק טוב, הובילה, אבל אז פשוט כבתה. ישבתי ביציע ונזכרתי בשיר ההוא של להקת 'תמוז': "מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי".
זה קרה באיזור הדקה ה-30 וקשה מאוד להבין מה בדיוק קרה שם. אבל לפתע בארסה נכנסה לסוג של אפאתיות. היא הניעה את הכדור, ניסתה לשחק כפי שהיא יודעת, אבל לא היתה זרימה, לא היתה אנרגיה. הכל היה כבוי.
לא מדובר בשחקן כזה או אחר שתפס יום חלש אלא בקבוצה שלמה שפתאום הפסיקה להילחם. וכאשר שחקני ולנסיה, שבקושי עברו את קו האמצע ב-30 הדקות הראשונות, הבחינו במה שקורה, הם רצו קדימה. כי הם הריחו דם.
ולנסיה עוברת עונה רעה. בעיות בהנהלה, חובות אדירים וחילופי מאמנים, ובכל זאת זו ולנסיה, קבוצה שרואה את עצמה כאחת הגדולות של ספרד. היא לא קבוצה שתתבטל בפני בארסה. וכשהשחקנים של חואן אנטוניו פיצי הריחו את הלאות המנטאלית שהשתלטה על בארסה, היא התנפלה. היה מדהים לראות את ההבדל בין רוח הלחימה שהפגינו סופיאן פגולי, אוריול רומאו ובעיקר דני פארחו, לעומת המשחק חסר ההשראה של ברצלונה.
השחקנים של ולנסיה נלחמו על כל כדור, ירדו לגליצ'ים, רדפו ולחצו על כל המגרש, בעוד ששחקני ברצלונה המשיכו במשחק השבלוני שלהם, מבלי להשקיע את כל מה שיש להם. זה היה מדהים שכך היה המצב גם בדקות האחרונות, כשאפשר היה לצפות לפחות ללחימה.
בתחילת העונה אמר מרטינו שאחד האלמנטים שברצלונה איבדה בעונה שעברה היה משחק הלחץ בחלק הקדמי. אז נכון שבתחילת העונה היה שיפור בנושא, אבל בזמן האחרון בארסה שוב שכחה ללחוץ. וכשלא מבצעים לחץ בחלק הקדמי, מי שנפגעת היא בעיקר ההגנה, שהופכת לפגיעה מול התקפות מתפרצות. וזה בדיוק מה שקרה אתמול.
דני אלבס בא בסיום בטענות לקהל ואמר שהוא הרגיש במשחק חוץ. ואכן, הקהל של ברצלונה היה שקט עד דומם. פשוט מדהים. הקבוצה היתה זקוקה לעידוד ולדחיפה בדקות הסיום, אבל זה פשוט לא בא. כבר הייתי בעבר בלא מעט משחקים בקאמפ נואו, ומעולם האוהדים לא היו כל כך אדישים כמו אתמול. הם התעוררו רק כששרקו בוז כנגד השופט וכנגד בזבוזי הזמן של שחקני ולנסיה. אפילו את ההפסד קיבל הקהל בסוג של אדישות ונונשלנטיות.
צריך לומר את האמת: ברצלונה במצבה הנוכחי לא מצליחה לרגש, לא את הקהל הנייטראלי ולא את הקהל שלה עצמה. זה יכול כמובן להיות עניין זמני וייתכן שבעוד שבוע או שבועיים הקבוצה תבקיע בצרורות, תלהיב ותרגש כמו שהיא יודעת. אולי היא אפילו תעבור את מנצ'סטר סיטי, קבוצה שכרגע מרגשת הרבה יותר ממנה. אבל נכון לעכשיו יש יותר מדי סימני שאלה, יותר מדי "אולי" שאופפים את הקבוצה.
