אז נכון שסלאלומים מרהיבים ופריצות סוחפות הם כבר לא היו יכולים לספק לנו, אבל חבורה גדולה ונוצצת של המון מהכוכבים שכולנו גדלנו עליהם עלתה הערב על הדשא בברנבאו, ומה אתם יודעים, סיפקה שעתיים של קסם מהול בזכרונות ישנים.
זינאדין זידאן, לואיס פיגו, פרננדו היירו, רוברטו קרלוס, פרננדו רדונדו, אמיליו בוטרגניו ובאקו בויו, חזרו ללבוש לבן ללילה אחד. למי אכפת אם רובם ככולם הקריחו או הספיקו לגדל כרס? מנגד, באדום המסורתי, התייצבו בריאן רובסון, דניס אירווין, לי שארפ, דיון דאבלין, טדי שרינגהאם, ובחוד, איך לא, דוויט יורק ואנדי קול. האמת? גם בגילם המופלג (מי יותר ומי פחות), קבוצות אמצע הטבלה מליגת העל בישראל היו מזיעות מולם.
יותר מכל, ההפתעה הגדולה במשחק היתה התשוקה הגדולה שגילו שחקני שתי הקבוצות, שלמרות העובדה שמדובר במשחק ראווה, ירדו לגליצ'ים, מחו בפני השופט פיירלואיג'י קולינה ולא התביישו לגנוב כמה צעדים בחומה כשהאחרון לא הסתכל.
פרננדו מוריינטס, (שהציג כושר גבוה מכולם), היה הראשון להבקיע כשהכניע (7) את אדווין ואן דר סאר, שאמנם פרש רק לפני עונה, אבל נראה בהחלט שייך למועדון הוותיקים. שתי דקות חלפו, ולי שארפ נעזר בבישול נאה של אנדי קול ורץ לחגוג עם דגל הקרן. ממש כמו פעם. זידאן סידר לפיגו כדור על מגש (11), והפורטוגלי שלח פצצה מקצה הרחבה, 1:2.
טדי שרינגהאם החמיץ מהנקודה הלבנה ושלח החוצה גם את הריבאונד (67), ובצד השני רדונדו, עם סרט הקפטן, עבר שני שחקנים ברחבה ושלח פאלש לפינה של ואן דר חאו הנשכח. אקורד הסיום היה שייך לשרינגהאם, ש-11 דקות לסיום מצא עצמו מול השער והוכיח שגם בגיל 46 הוא ניחן בטאץ' מהסרטים, כשהקפיץ מעל השוער וקבע את תוצאת המשחק, 2:3 לריאל. תבואו כל יום.
