ביום רביעי, 24 ביולי 2013, לפני תשעה חודשים בסך הכל, אמורים היו טיטו וילאנובה ופפ גווארדיולה להיפגש, ללחוץ ידיים, להתחבק, ואולי אפילו לעשות סוג של סולחה, אחרי כמה עקיצות הדדיות. זה אמור היה לקרות במשחק הידידות באליאנץ ארנה, כאשר באיירן מינכן נפגשה עם ברצלונה במשחק הכנה לעונה החדשה. אבל כמה ימים בלבד לפני כן הוטלה הפצצה: טיטו וילאנובה עוזב את ברצלונה בשל החמרה במחלת הסרטן.
כבר כמעט שכחנו, אבל טיטו היה מאמן בארסה בקיץ, כשהקטאלונים החלו את ההכנות לעונת 2013/14. הוא אמנם לא היה בפועל בקבוצה במשך מספר חודשים בשלהי העונה הקודמת, בשל טיפולי כימותרפיה לא פשוטים בארה"ב, אבל בפועל הוא היה ונשאר המאמן גם כאשר עוזרו ג'ורדי רואורה קיבל, באופן זמני, את הפיקוד.
ראשי ברצלונה רצו כל העת את טיטו כמאמן לשנים רבות. הם לא רצו אף מאמן אחר במקומו. הם היו משוכנעים שהוא היחיד שיכול להמשיך את הקו של פפ. אף מאמן אחר - גדול, מפורסם ומצליח ככל שיהיה - לא היה מסוגל להמשיך את הדרך בה החל המאמן כמה שנים לפני כן, כשלצידו כל העת עוזרו הנאמן טיטו.
הרבה מאוד שמות עלו כמועמדים בימים שאחרי ההודעה הרשמית שטיטו עוזב: מרסלו ביאלסה, מיכאל לאודרופ, יופ היינקס, לואיס אנריקה, אנדרה וילאס בואס וגם אחד, טאטה מרטינו. בסופו של דבר מי שנבחר היה מרטינו הארגנטיני, גם משום שלמנהלי ברצלונה הוא נראה כמי ששיטות המשחק שלו הכי מתאימות ודומות לאלו של פפ וטיטו. בדיעבד זה לא בדיוק קרה. טאטה ניסה להשאיר את בארסה על אותו קו מנצח, אבל קשה מאוד לומר שברצלונה של העונה, במיוחד זו של החודשים האחרונים, משחקת כדורגל שמזכיר את השנים האחרונות. מרטינו הוא מאמן מצוין, אבל הוא לא גדל בברצלונה, לא שיחק בה, אין לו את ה-DNA של המועדון. אבל למי יש?
העידן של פפ וטיטו הסתיים דה פקטו בקיץ שעבר, והסתיים דה יורה עכשיו, עם מותו הטראגי של טיטו וילאנובה. ההיסטוריונים יציינו את קיץ 2007 כמועד שבו העידן הזה, אחד המרתקים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל, החל. פפ גווארדיולה, כוכב העבר של בארסה, סיים את הקריירה שלו כשחקן והחליט להיות מאמן. קבוצתו הראשונה הייתה קבוצת המילואים של ברצלונה, ששיחקה אז בליגה הרביעית. כשחשב על עוזר, נזכר בחברו טיטו וילאנובה, איתו שיחק בקבוצת הנוער של ברצלונה למעלה מ-20 שנה קודם לכן.
טיטו, שב-2003 אימן את קבוצת הילדים של ברצלונה, בה שיחקו ליאו מסי, ססק פברגאס וג'רארד פיקה, קיבל ב-2007 את תפקיד המנהל המקצועי של טראסה, קבוצת קטאלונית קטנה מהליגה השלישית. אבל אז הגיע הטלפון מפפ, וטיטו החליט להגיד כן. הוא לא יכול היה לדמיין אז, גם בחלומותיו הפרועים ביותר, ששנה בלבד לאחר מכן הוא וחברו יקבלו את תפקידי המאמן ועוזר המאמן בקבוצת הבוגרים של בארסה, ושחמש שנים לאחר מכן הוא יהיה המאמן הראשי של בארסה, ויוליך אותה בעונתו הראשונה לתואר האליפות עם שיא היסטורי של 100 נקודות.
כשפפ הודיע באפריל 2012 כי הוא עוזב את הקבוצה, אותה הוליך לזכיה ב-14 תארים בארבע עונות מדהימות, החליטו ראשי המועדון שלא להביא מאמן מבחוץ, אלא למנות את וילאנובה הצנוע והנחבא אל הכלים. מה שעמד מאחורי ההחלטה, שהפתיעה רבים, היה ההיגיון הפשוט: האיש המתאים ביותר להמשיך ולהנחיל את פילוסופיית המשחק, הוא האיש שהיה שם לאורך כל הדרך. זה שפיתח יחד איתו את החידושים הטקטיים, שרבים מהם חלחלו לכדורגל העולמי כולו, ולא רק לבאיירן מינכן.
השנים 2008 עד 2013 כבר נכנסו להיסטוריה של הכדורגל העולמי, גם בשל התארים הרבים בהם זכתה ברצלונה (שתי זכיות בליגת האלופות, ארבע אליפויות, שתי זכיות בגביע העולם לקבוצות ועוד גביעים כאלה ואחרים), אבל לא פחות בשל סגנון המשחק הייחודי של הקבוצה. לשיטת המשחק המפורסמת של בארסה, זו שזכתה לכינוי הפופולרי "טיקי טאקה", יש הרבה מאוד תומכים, אבל לא מעט מתנגדים. יש כאלו המתמוגגים מהמסירות הקצרות, מאחזקת הכדור הכמעט אובססיבית, לעומת אחרים שהסגנון הזה משעמם אותם ואפילו מרגיז ומעצבן אותם. לגיטימי.
אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: בחמש השנים הללו ברצלונה הייתה הקבוצה הטובה בעולם. יתכן שהעידן של ברצלונה כקבוצה הטובה בעולם הסתיים עם ה-7:0 בסיכום שני משחקי חצי גמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן בעונה שעברה. משחקים שבהם טיטו וילאנובה לא היה שם כדי לעזור.
ואולי העידן הזה נדחה עוד קצת, תלוי איך מסתכלים על זה ותלוי את מי שואלים, לפני שבועיים, כשבארסה הפסידה בתוך שבוע ימים בליגת האלופות, בגמר הגביע וגם בליגה איבדה גובה.
מבחינה סימבולית מותו של טיטו וילאנובה, בגיל 45 בלבד, שהותיר את שחקני הקבוצה שבורים, מסמל את סוף העידן. את מותה של התקופה. ברצלונה עומדת בפני שינויים נרחבים ומשמעותיים בסגל השחקנים בתקופה הקרובה. מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. פפ בבאיירן מינכן, טיטו מת. הקבוצה הגדולה ההיא למעשה כבר לא קיימת. היא שייכת להיסטוריה. גם טיטו וילאנובה.
