התקציב השנתי של אתלטיקו מדריד עומד על 120 מיליון יורו, פחות מההכנסה העונתית של ריאל או ברצלונה מזכויות שידור בלבד. שווי השחקנים באדום-לבן, הרבה בעקבות ההצלחה של העונה הזו, נאמד ב-250 מיליון יורו. שתי הענקיות מנגד חצו כל אחת את רף חצי המיליארד. סך המשכורות בוויסנטה קלדרון עומד על 66 מיליון יורו, דומה לזה של קווינס פארק ריינג'רס מליגת המשנה באנגליה. השחקן עם השכר הגבוה אצלה הוא דויד וייה - 4 מיליון יורו לעונה. כריסטיאנו או ליאו מרוויחים את הסכום הזה תוך פחות משלושה חודשים, בלי בונוסים ופרסומות. המספרים מדברים, סימאונה עושה.
קשה למצוא קבוצות שכל כך דומות באופי המשותף לשחקן שהיה המאמן שלהן. משחק של אתלטיקו נראה כמו מבט דרך מערבולת זמן הלקוחה מסרט מדע בדיוני. הצצה למאבק של צ'ולו הכדורגלן דרך חניכיו של סימאונה המאמן. סגנון קשוח וחכם, אגרסיבי וספורטיבי, הגנתי ומסוכן, התקפי ומחושב. שילוב נדיר של תכונות שאין ביניהן שום חוט מקשר, מלבד האיש על הקווים.
סימאונה קיבץ תחתיו מגוון נדיר של אנשים שהיו מוכנים לשים את האגו בצד ולהקריב עבור ההצלחה הקולקטיבית. מגנים שמוכנים לרוץ פעם אחר פעם לאורך הקו רק כדי למתוח מעט את ההגנה; חלוצים שדוהרים לפנים רק בשביל הסיכוי שבלם או שוער יילחצו ויסתבכו; קשרים שיורדים לגליץ' במרכז השדה רק עבור האפשרות למנוע מהיריבה להחזיק עוד קצת בכדור. קבוצה, לא הרכב וספסל. קבוצה, לא חבורת שחקנים. קבוצה, כי רק אפשר היה להילחם במפלצת הדו-ראשית של הליגה הספרדית. והכל בא לידי ביטוי במשחק ההכתרה.
הקבוצתיות ניכרה היטב בקאמפ נואו. דייגו קוסטה וארדה טוראן, הכוכבים הגדולים ביותר של אתלטיקו בחנות המועדון ובהייפ התקשורתי, נפצעו כבר בעשרים הדקות הראשונות. הם הצטערו? בוודאי, גם סימאונה. אבל ירדו לספסל בהנחה שיש עוד גמר בדרך ובידיעה שהקבוצה תמשיך לפעול. דווקא בלעדיהם ובפיגור 1:0, הקולצ'ונרוס היו טובים יותר, נחושים יותר ומדויקים יותר. זה לא משנה אם אדריאן שם, ראול גארסיה, גאבי או דייגו ריבאס. הביחד ישנו והוא לא נכנע.
ברצלונה השקיעה הון עתק בצירוף ניימאר ועוד תשפוך ערימות של כסף על חיזוק נוסף. ריאל מדריד הביאה את גארת' בייל כיהלום החדש בכתר. שניהם שחקנים מצוינים, אך השמות, כמו המספרים, לא מספיקים לכשעצמם. גם כוכבים הם בני אדם. הם עוברים פציעות, משברים אישיים, עייפות או סתם נעלבים מהקהל או הבוס. תשתית יציבה ושיטה נכונה לא כפופות לבעיות הללו. הן לא משפילות ראש בתסכול או נפגעות מהיעדרו של שחקן כזה או אחר. אמת, הן מצריכות מחויבות, השקעה, התמדה. והסוד הוא בבחירת האנשים המתאימים. בהעדפת אופי נוח על יכולת כדרור, בבחירה בחדר הלבשה בריא על פני אווירה מתוחה. רק תשאלו את קונטה, סימאונה או בלאט.
אתלטיקו מדריד נפרדה בשנים האחרונות מפורלאן, אגוארו ופלקאו, אבל רק התחזקה. היא עוד תיפרד בהמשך גם מקוסטה, קורטואה ואחרים. מה שחשוב הוא שהשיטה מיושמת והחיבור הקבוצתי גובר. יחד עם ההצלחה, הצד האדום-לבן של מדריד גם יהפוך ליעד אטרקטיבי יותר עבור אוהדים ושחקנים.
העונות המוצלחות של אתלטיקו מדריד משתלמות לה גם בצד של המספרים. ערך השחקנים עולה, ההכנסות מזכויות שידור תופחות וגם המענקים עוזרים. יחד עם ההופעות בליגת האלופות יהיה קל יותר להמשיך ולהביא בדיוק את השחקנים שיתאימו לתבנית שבנה סימאונה. זה לא תמיד יפעל, אבל כל עוד "אל צ'ולו" שם אתלטי תישאר במאבק. וזה בעצם הרווח הגדול. מעכשיו המספר הכי משמעותי הוא 3, כי הליגה הספרדית היא סוף סוף כבר לא טנגו של שתיים.
