כמעט קשה להאמין (וגם כותב שורות אלה עדיין לא מאמין עד הסוף), אבל עידן ליאו מסי בברצלונה הסתיים. כל הסימנים מעידים על כך שהכוכב הארגנטינאי, לדעת רבים הכדורגלן הטוב בעולם, יצטרך לחפש לעצמו קבוצה חדשה - אבל מעבר לעתיד האישי של מסי (שבוודאי יפרנס הרבה כותבים וכתבים), מגיעה גם השאלה: כיצד בארסה תתמודד עם העידן החדש? איך בכלל מצליחים להתאושש אחרי עזיבה של מישהו שהיה חלק כל כך מהותי בקבוצה ובמועדון, אחרי "רק" 16 שנה בקבוצה הבוגרת? (ו-21 בסך הכל, כולל מחלקות הילדים והנוער)
מקבילה היסטורית אמיתית לנוכחות של מסי בברצלונה, אין ממש. אבל לרגל רעידת האדמה שעברה על הכדורגל העולמי, ניסינו לחפש קווים מקבילים בסיפורים דומים: מקרים בהם כוכב גדול ומשמעותי עזב מועדון שבו שיחק במשך פרק זמן רציני, והותיר אחריו ואקום. מצאנו שלוש דוגמאות כאלה, מנקודות שונות בהיסטוריה, כדי לנסות ללמוד מן העבר על העתיד. איך מתגברים על פרידה? הנה המציאות שלנו.
נאפולי אחרי דייגו מראדונה
אין מקום טבעי יותר מאשר להתחיל באבטיפוס של מסי. הסופרסטאר הארגנטינאי ה"מקורי", שאליו הושווה מסי כל העת. שניהם מספרי 10, שניהם מכדררים בחסד עליון, שניהם ווינרים בלתי נתפסים. הסיפור של מראדונה בארחנטינוס ובוקה ג'וניורס לא היה מספיק ארוך כדי לספר, גם בברצלונה (מוטיב חוזר בסיפור שלנו) הוא היה לתקופה קצרה יחסית. ומכאן הגענו למקום המשמעותי ביותר בו שיחק - נאפולי.
הקבוצה נאלצה להסתדר בלעדיו יותר משנה (מאחר ומראדונה הושעה מהליגה בשל שימוש בסמים). את עונת 1990/91, בלעדיו, היא סיימה במקום השמיני בטבלה (צניחה של שמונה מקומות מהעונה הקודמת, 89/90, בה זכתה באליפות). משם, החלה צניחה משמעותית עוד יותר: תוך שש שנים בלבד, נאפולי ירדה לסריה ב' באיטליה.
ב-2004 המועדון פשט את הרגל, ובסוף העונה הידרדר לליגה השלישית. רק אז הגיע מפיק הסרטים אורליו דה לורנטיס, ולמעשה הציל את המועדון. נאפולי אולי חזרה להיות פקטור בצמרת בשנים האחרונות (עם שחקנים כמו מארק האמשיק, לורנצו אינסייניה ודריס מרטנס), אבל אליפות - היא לא ראתה מאז שמראדונה היה שם.
אייאקס אחרי יוהאן קרויף
לפחות היסטורית וכרונולוגית, מדובר בסיפור שדומה יותר לזה של מסי: קרויף היה יציר כפיה של אייאקס, שחקן ששיחק במועדון מיומו הראשון עד שעזב בשנת 1973 (לטובת ההרפתקה הבאה... ברצלונה), והפך לא רק לשחקן המשמעותי - אלא מי שהגדיר את אייאקס במשך כמעט עשור.
תשע שנים שיחק קרויף במדי הקבוצה הבוגרת של אייאקס אמסטרדם. 1964 עד 1973. הוא כבש במדיה לא פחות מ-190 שערי ליגה, והוביל אותה לשישה תארי אליפות, ארבעה גביעים ושלוש זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות. במשך שש עונות רצופות (65/66 עד 71/72) הוא סיים כמלך השערים של הקבוצה. מזכיר לכם מישהו?
אבל לפחות במקרה של אייאקס, למרות הנוכחות העצומה של קרויף בחיי המועדון - היא ידעה לקום מעזיבתו יפה. הוא עזב את אייאקס בשנת 1973, כשנמכר תמורת 6 מיליון גילדן (המטבע ההולנדי, שווה ערך ל-2 מיליון דולרים של אז) לברצלונה.
המועדון ההולנדי, מצידו, שמר על יציבות - את עונת 1972/73 הוא סיים בלעדיו עם האליפות. לאחר מכן, הוא אמנם סיים במקום השלישי שלוש עונות רצופות (פיינורד ופ.ס.וו נטלו את הבכורה והתחלקו בתארים) - אבל בעונת 1976/77 היא שבה וזכתה בתואר ההולנדי, ומשם המשיכה לשנים של הישגים ודומיננטיות (כמעט תמיד) בליגה המקומית.
אחרי קרויף, הגיעו מרקו ואן באסטן, דניס ברגקאמפ, פטריק קלייברט, זלאטן איברהימוביץ' - עד לדושאן טאדיץ' של היום. אייאקס אמנם צמחה בזכותו של קרויף, אבל בנתה יסודות בריאים שהמשיכו גם אחריו, והפכה את המועדון ל"חממה" של הכשרונות הבאים בכדורגל העולמי. אם צריך לסמן מודל, סביר להניח שזה המודל שלאפורטה יבחר.
סנטוס אחרי פלה
זיכרון מימים אחרים. מבין כל הדוגמאות, זו הדוגמא שרחוקה ביותר (כרונולוגית) מהסיפור שלנו. ועם זאת, יש קווי דמיון: פלה שיחק בסנטוס, אחת משתי הקבוצות היחידות בקריירה שלו, לא פחות מ-18 שנה. לא ברור כמה שערים בדיוק כבש, הנתון המוערך ע"י ויקיפדיה מספר על 643 פעמים בהם מצא את הרשת.
מה הוא נתן לסנטוס? שש אליפויות, שתי זכיות בגביע הליברטדורס, שתי זכיות בגביע הביניבשתי (ב-1962 על חשבונה של בנפיקה, ב-1963 על חשבונה של מילאן), ולא פחות מעשר זכיות בטורניר הפאוליסטה (שנערך בסאו פאולו). ריצה מדהימה ובלתי נשכחת, עד כדי כך שהמילים "סנטוס" ו"פלה" הפכו כמעט למלים נרדפות. מזכיר לכם מישהו?
ב-1974, עטור בניצחון, פלה הלך לעשות חיים בצפון אמריקה, במדיה של ניו יורק קוסמוס. וסנטוס? אחרי שבעונת 1973/74 היא סיימה במקום השלישי את הטבלה המסכמת, את העונה שלאחר מכן - 74/75 - היא סיימה במקום ה-26 מתוך 42 קבוצות. לא פחות.
אם בעשר השנים של פלה, סנטוס זכתה בשש אליפויות, הרי שמאז - היא זכתה רק בשתיים, עד עצם היום הזה (2002 ו-2004). סנטוס אמנם גידלה כמה שחקנים משמעותיים, בראשם כמובן ניימאר, אבל לא חזרה לכותרות של הכדורגל הברזילאי לתקופה ממושכת.
