היום לפני 10 שנים נכתב הפרק המפואר ביותר בהיסטוריה של הספורט הספרדי. ב-11 ביולי 2010 נבחרת הכדורגל הלאומית, "לה רוחה", ניצחה בגמר המונדיאל את הולנד והוכתרה בפעם הראשונה לאלופת העולם. וגם אם מאוד תתאמצו, לא תמצאו ספרדי אחד שלא זוכר בדיוק היכן הוא היה בדקה ה-116 של הגמר, כאשר אנדרס אינייסטה הבקיע את שער הניצחון.
למרות המכה האנושה שנגיף הקורונה הנחית על ספרד - 300 אלף חולים, 28 אלף מתים והמוני מובטלים חדשים - בימים האחרונים צמודים מיליוני ספרדים למסכי הטלוויזיה, לשלל התכניות שמשחזרות את הרגעים הגדולים של הנבחרת במונדיאל בדרום אפריקה. השיא יהיה היום, עם ציון 10 שנים למשחק הגמר. שניים מערוצי הטלוויזיה בספרד ישדרו בצהרים את המשחק במלואו, ולאחר מכן ישודרו גם תוכניות דוקומנטריות שיספרו את המסע המופלא לעבר הגביע. אז, ב-11 ביולי 2010 צפו בספרד בשידור הישיר של הגמר כ-14 מיליון איש, רייטינג מטורף של 82.9. השאלה שכולם שאלו אז הייתה מי אלה אותם 17.1 אחוז ההזויים שלא צפו במשחק...
סיפור הזכייה במונדיאל החל כמה שנים לפני המונדיאל בדרום אפריקה, כאשר מאמן הנבחרת היה לואיס אראגונס. לספרד היו תמיד שחקנים איכותיים, אבל היא מעולם לא זכתה בתואר חשוב, למעט אליפות אירופה 1964, כשהגמר התקיים במדריד והמפעל עדיין היה בחיתוליו. אראגונס היה האיש ששינה את הכיוון של נבחרת ספרד. הוא היה זה שהימר על שני הקשרים נמוכי הקומה של ברצלונה, צ'אבי ואינייסטה, והחליט לוותר על הכוכב הכי גדול של ריאל מדריד, ראול. ההימור השתלם וספרד זכתה ביורו ב-2008, כשניצחה בגמר בוינה את גרמניה 0:1 משער של פרננדו טורס.
הזכייה באליפות אירופה שינתה את המנטליות של נבחרת ספרד. מי שנחשבה במשך עשרות בשנים ללוזרית הגדולה של הכדורגל העולמי, הפכה סוף סוף לווינרית. ומה שמעניין שהיא עשתה זאת עם כדורגל מבית היוצר של ברצלונה הקטלאנית. לאוהדים במדריד וביתר חלקי המדינה היה קצת קשה לקבל את זה שהפילוסופיה של בארסה היא זו שמביאה את התהילה לספרד, אבל עם ניצחונות קשה להתווכח. ארגונס עזב את הנבחרת אחרי היורו ואת מקומו תפס ויסנטה דל בוסקה, בשר מבשרה של ריאל מדריד. אבל גם הוא המשיך להיצמד לדרך שהיתווה ארגונס: כדורגל של הנעת כדור, של קשרים יצירתיים. וזו לא הייתה רק שיטת המשחק אלא גם השחקנים.
בגמר מול הולנד פתחו בהרכב שישה שחקנים של בארסה (ג'רארד פיקה, קרלס פויול, סרחיו בוסקטס, אנדרס אינייסטה, צ'אבי ופדרו) ורק שלושה של ריאל מדריד (איקר קסיאס, סרחיו ראמוס וצ'אבי אלונסו). זה היה פחות או יותר השלד של ברצלונה שבנה פפ גוורדיולה שנה קודם לכן, ושזכתה ב-2009 בכל התארים האפשריים. למעט פדרו, שנכנס כמחליף, כל חמשת האחרים היו בהרכב של בארסה שניצח את מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות. יתר שחקני השדה – מסי, הנרי, אטו והאחרים – היו זרים.
ספרד החלה רע את המונדיאל, עם הפסד 1:0 לשוייץ, אבל בהמשך התאוששה עם נצחונות 0:2 על הונדורס ו-1:2 על צ'ילה. בשמינית הגמר היא ניצחה את פורטוגל 0:1, וברבע הגמר התקשתה מאוד אבל ניצחה לבסוף 0:1 את פרגוואי העקשנית. "זה היה המשחק הכי קשה שהיה לנו", סיפר השבוע צ'אבי. "היו רגעים שחשבתי שאנחנו הולכים לעוף מהמונדיאל. אם אוסקר קרדוסו היה מבקיע את הפנדל... אבל למזלנו היה לנו את איקר קסיאס". וזו לא הייתה הפעם האחרונה שהקפטן קסיאס המציל את הנבחרת.
חצי הגמר היה שיחזור של יורו 2008, כולל התוצאה, ניצחון 0:1 על גרמניה. הפעם מנגיחה עוצמתית של פויול. צ'אבי משוכנע: "זה היה המשחק הטוב ביותר שלנו בטורניר. היינו הרבה יותר טובים מהם. שלטנו, יצרנו מצבים, הם רצו להחזיק בכדור, אבל לא אפשרנו להם. אחרי המשחק המאמן הגרמני יוגי לב ניגש אלי ואמר לי שאנחנו הנבחרת הכי טובה בעולם. לעולם לא אשכח זאת".
לקראת הגמר החל דיון סוער באשר לאיכות הכדורגל של נבחרת ספרד. גם בשל העובדה שהיא הבקיעה רק 8 שערים ב-6 משחקים היו כאלו שטענו שמדובר ב"בונקר התקפי". בפרספקטיבה של 10 שנים ברור שמדובר בשטות מוחלטת. נכון, ספרד הירבתה להניע את הכדור כי השחקנים שלה יודעים לעשות זאת עם טכניקה מעולה, אבל הסיבה העיקרית למיעוט השערים הייתה שהנבחרות היריבות לא מצאו פתרונות, נסוגו לאחור, ויתרו על הכדור והתרכזו בעיקר בהגנה. אגב, את התשובה המוחצת לכל המבקרים נתנו הספרדים שנתיים לאחר מכן, בגמר יורו 2012, כשעם הרכב די דומה הביסו את איטליה 0:4 בגמר.
אבל בואו נחזור ל-11 ביולי 2010. ספרד העפילה לגמר המונדיאל הראשון בתולדותיה. להולנד זה היה גמר שלישי, אחרי ההפסדים למערב גרמניה ב-1974 ולארגנטינה ב-1978. אם היה מישהו שכולם רצו לשמוע את דעתו לפני הגמר היה זה יוהאן קרויף. מצד אחד הוא היה הקפטן של הנבחרת המופלאה מ-1974 וגדול שחקני הולנד בכל הזמנים, אבל מהצד השני הוא היה האיש שהביא את ה"טוטאל פוטבול" לברצלונה, הפילוסופיה שעל פיה מתנהלת הקבוצה ב-30 השנים האחרונות, ולאחר מכן גם הנבחרת הספרדית.
יומיים לפני הגמר פרסם קרויף מאמר בעיתון הקטלאני "אל פריודיקו" ובו כתב: "הסגנון של ספרד הוא הסגנון של בארסה. הקישור של הנבחרת שניצחה בחצי הגמר את גרמניה כלל את צ'אבי, אינייסטה, בוסקטס וגם את פדרו. המחשבה של דל בוסקה להשתמש בפדרו מוכיחה שהוא יודע מצויין מה כל שחקן יכול להעניק לו: החזקת כדור, מעט איבודים, משחק לעומק, הקרבה על כל המגרש ומעל לכל, לחץ על שחקני היריב כשמאבדים את הכדור. פדרו הוא בדיוק המודל הזה". ועוד כתב קרויף: "ההולנדים העדיפו לקבל את גרמניה בגמר משתי סיבות, האחת לנקום בהם על ההפסד ב-1974 והשנייה, הם יודעים שיהיה להם קשה מאוד מול ספרד שתחזיק בכדור והם יצטרכו לרדוף אחריה כל המשחק".
בהולנד היו בהלם כאשר קרויף אמר כי הוא ישמח אם ספרד תזכה במונדיאל. קרויף לא הסתפק בכך וגם ביקר בחריפות את המאמן ההולנדי ברט ואן מרווייק, על ה"אנטי כדורגל" הקשוח והלא יצירתי שלו. אבל זה היה קרויף, אדם שמבחינתו צדקת הדרך קודמת ללאומיות.
עוד אקס של ברצלונה, החלוץ הברזילאי רומאריו, גיבור הזכייה של הסלסאו במונדיאל 1994, כתב אף הוא טור פרשנות לפני הגמר. "לדעתי אנדרס אינייסטה יהיה שחקן המפתח בגמר, בגלל הקלות בה הוא מצליח למצוא שטחים גם כשאף אחד לא רואה אותם", הוא כתב. והוא הוסיף: "הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על ספרד זה שהייתי רוצה לשחק עם אינייסטה, דויד סילבה, דויד וייה וצ'אבי. ואם אני כברזילאי אומר זאת, זה בעצם אומר הכל".
מעט אוהדים ספרדים ליוו את הנבחרת שלהם בדרום אפריקה, אבל אחרי הניצחון בחצי הגמר על גרמניה החלה התנפלות על סוכנויות הנסיעות. בתוך שעתיים נמכרו כרטיסי טיסה לשש טיסות, שעשו את הדרך הארוכה של 10 שעות ממדריד ליוהנסבורג. הבעיה הייתה להשיג כרטיסים למשחק. בסופו של דבר היו באיצטדיון "סוקר סיטי" כ-5,000 אוהדים שהגיעו מספרד, וששילמו בין 350 ל-700 יורו לכרטיס כניסה. אף אחד מהם כמובן שלא התחרט על כך...
85 אלף צופים באיצטדיון ועוד כמיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם צפו בגמר, שהיה ברוטאלי באופן יוצא דופן. השופט האנגלי הווארד ווב שלף 14 כרטיסים צהובים (כולל צהוב שני לג'וני הייטינחה) במהלך 120 הדקות – יותר מכפול מהגמר של 1990, שעד אז החזיק בשיא. הגמר הוכיח את נכונות דבריו של קרויף. ספרד ניסתה לשחק כדורגל, הולנד ניסתה בעיקר לבעוט ברגליים של צ'אבי ואינייסטה. נייג'ל דה יונג, הקשר הכסחן של הולנד היה צריך לקבל אדום ישיר כששלח בעיטת קראטה לצלעות של צ'אבי אלונסו כבר בדקה ה-28. ווב הוציא לו רק צהוב, אבל הודה כמה ימים לאחר מכן כי אחרי שצפה באירוע שטעה והיה צריך להרחיק את דה יונג.
ספרד שלטה, אבל התקשתה להגיע למצבים. דווקא הולנד הייתה קרובה לכבוש כשבדקה ה-62 ווסלי סניידר שלח מסירה פנטסטית לאריין רובן שחלף בין שני הבלמים הספרדים, פיקה ופויול, והגיע לאחד על אחד מול קסיאס. זה היה הרגע הגדול בקריירה של "סן איקר", שהצליח עם הסוליה של נעלו הימנית לדחוק את הכדור לקרן. מבחינת אריין רובן, זו הייתה ההחמצה הכואבת ביותר אי פעם. וכשכולם היו בטוחים שהגמר יסתיים ללא שערים ויוכרע בדו קרב מהנקודה הלבנה, החל המהלך המפורסם ביותר של הכדורגל הספרדי מאז ומעולם – שהחל עם פריצה של המחליף חסוס נבאס לאורך הקן הימני.
גם אחרי שרואים את המהלך כולו בפעם האלף, הוא עדיין מרגש, עדיין גורם לצמרמורת. זו הדקה ה-116 וספרד שועטת קדימה באנרגיות אדירות, מתמסרת במהירות. אינייסטה מוסר עם העקב, הכדור עובר לאגף שמאל, ניסיון ראשון של פרננדו טורס למסור לתוך הרחבה ואז המסירה השנייה של ססק פברגאס, שמגיעה לרגל של אינייסטה. בספרד בטוחים שמהשמיים נקבע שהאיש שיבקיע את שער הניצחון בגמר, השער הכי חשוב בהיסטוריה של ספרד, הרגע הכי גדול בהיסטוריה הספורטיבית של ספרד, יהיה דווקא אנדרס אינייסטה.
השחקן הצנוע ביותר בנבחרת, רק 1.70, בעל הבייבי פייס והחיוך המבויש, זה שכמעט החמיץ את המונדיאל בגלל פציעה – ועדיין השחקן שמסמל יותר מכל אחד אחר את מהות הכדורגל הספרדי. הגאון השקט, האיש ללא מניירות וקעקועים. דווקא הוא. כשפאקו גונסאלס, שדר הטלוויזיה ששידר את המשחק זעק בדקה ה-116 במלוא גרונו "גוווווווול!" והקפיץ לשמיים עשרות מיליוני ספרדים. הפרשן שלצידו, מאמן הנבחרת לשעבר חוסה אנטוניו קמאצ'ו נשא עיניים לשמיים ואמר בהתרגשות את המשפט שמאז נכנס לפנתיאון: "Iniesta de mi vida".
אפשר לתרגם זאת כ"אינייסטה אתה החיים שלי", אבל זה הרבה יותר מכך. זה מה שאומר אבא לבנו האהוב, וכך הרגישה ספרד כולה. שאינייסטה הוא הילד האהוב שלה. כך זה היה ב-10 ביולי 2010 וכך זה יישאר לעד.