את גדולתו של מראדונה קשה לכמת במספרים. כמה שחקנים הגיעו לקבוצה בינונית בליגה הכי חזקה, והובילו אותה לאליפויות ולתואר אירופי? אילו ספורטאים היו לוקחים על עצמם אתגר שכזה? וכשמוסיפים לכך זכייה עם נבחרת לא מאוד מוכשרת בגביע העולם, מגיעים למסקנה ברורה: הוא עשה את הבלתי יאומן. אין עוד מלבדו, וגם לא יהיה.
אבל חכו רגע לפני שאתם קושרים כתרים. את ההילה סביב מראדונה חייבים לקשור לקונטקסט התרבותי שלה. השחקן, מקצועית, היה בלתי ניתן לעצירה. אלא שגדולתו בנויה על כך שלקח קבוצה מהדרום העני של איטליה והוביל אותה לזכייה על חשבון הקבוצות הגדולות מהצפון העשיר, הצפון שמסתכל על הדרומיים בבוז ובהתנשאות. עצם רצונו של דייגו להגיע לנאפולי הפך אותו בעיני המקומיים למלך, וההצלחות שיוו לו מעמד של אל. כי מאותו הרגע, הוא אחד משלהם. ולתפיסתם, הטוב ביותר שלהם.
ובל נשכח את ההישגים הבינלאומיים. אל מונדיאל 86' נבחרתו הגיעה כשמורל מולדתו ירוד, המצב הכלכלי במדינה נמצא בשפל ולאחר הפסד במלחמה לאנגליה על איי פוקלנד. מה עשה מראדונה? הוביל את הנבחרת לזכייה בתואר הגדול ביותר ובדרך הדיח את אנגליה עם שני שערים בלתי נשכחים. כדי להסביר עד כמה ענק היה מראדונה – צריך להגיע למחוזות שחוצים את גבול הכדורגל. הוא גיבור תרבות. לכן, לרבים לא משנה מה יעשו כדורגלנים אחריו. בשבילם, הוא הגדול ביותר. זה לא דיון רציונלי. זו המורשת שלו.
בן ארצו, מסי, נמצא כעת בקרב על המורשת שלו. במהלך הקריירה הוא הצליח לשבור את המונופול של מראדונה ופלה על על קרב התואר הגדול ביותר, ולהכניס את שמו לרשימה. בהשוואה מקצועית בלבד למראדונה, הוא כבש הרבה יותר שערים, בישל יותר, זכה ביותר תארים ושיא הקריירה שלו התפרש על הרבה יותר שנים. האם זה הפך אותו לכדורגלן הגדול ביותר שהיה בעיני הכלל? חלק סבורים שכן, חלק חושבים שלא. זה לא מדע מדויק, והדעה של הפרט לאו דווקא רציונלית, כמו שציינו.
לכותב הטקסט הזה, בכל אופן, ברור שבראייה לאחור לא יהיה ספק שמבחינת כדורגל בלבד, לא היה גדול מליאו מסי. עד שהגיעה הנהלת ברצלונה הנוכחית, והחלה לאיים על המורשת שלו. קברניטי בארסה לא הצליחו במשך שנים לבנות קבוצה מלהיבה מסביב לפרעוש, הובילו את המועדון למצב כלכלי קשה והתנהלותם – גם זו שלא קשורה לכדורגל – היתה מחפירה ונלוזה. ההרגשה בקרב האוהדים היתה שדוחקים את הכוכב הגדול ביותר שלהם החוצה. ואחרי הסטירה המצלצלת מול באיירן, הגיעה הבשורה – מסי עוזב את ביתו בשני העשורים האחרונים.
הקיץ רעיון העזיבה הפך למוחשי יותר, ומובן שהעניינים המשפטיים מנעו מזה לקרות. ובכל זאת, קשה היה להאמין שהוא שלם עם ההחלטה לעזוב. לפעמים אנחנו שוכחים שכדורגלנים הם בני אדם בדיוק כמונו. לעיתים, הם רוצים לעזוב את מקום עבודתם בגלל עניין מקצועי, אך נוח להם במקום שלהם וקשה להם לעשות את הצעד המתבקש. מסי גדל בברצלונה, הבית של ילדיו הוא בקטלוניה, זהו המקום בו הוא עשה היסטוריה. גם אם לא יזכה בתואר בשארית הקריירה, כל עוד הוא במדי הבלאגרונה – הוא המלך הבלתי מעורער של קטלוניה, ומהשחקנים הגדולים בהיסטוריית המשחק בתודעת הכלל.
אבל מה היו קורה אילו היה עובר לאנגליה? מה היינו חושבים עליו אחרי "לילה קר ורטוב בסטוק"? לא קל להעתיק את חייך וחיי משפחתך ממקום בו גרת מילדותך למקום חדש. ובגיל 33, לא פשוט להגיע לראשונה לפרמייר-ליג האינטנסיבית. גם לא למסי. מה היה קורה אילו היה מנפק בעונת הבכורה מספרים בינוניים ביחס לרף הדמיוני שהציב במהלך הקריירה? 15 שערים, לצורך העניין. לא מדובר תרחיש בלתי סביר, נכון? עבור רבים, זו יכלה להיות החותמת שהוא לא גדול כמו שאמרו. אז מה אם הוא הציג יכולת שלא נראתה כמוה במשך עשור וחצי? זה לא דיון רציונלי, כבר אמרנו.
וגם במקרה הזה, לא נכון להשוות אותו לנמסיס - כריסטיאנו רונאלדו. בתודעה הקולקטיבית של מרבית הקהל, רונאלדו נמצא במקום השני, על אף שהוכיח את גדולתו במדינות שונות. למרות שהפך קבוצות שונות לאלופות אירופה, וכך גם את הנבחרת הלאומית. כשעבר ליובנטוס, המטרה הייתה ברורה – לזכות בליגת האלופות. להוביל עוד קבוצה לזכייה בתואר הנכסף, שהייתה יכולה להסית את הדיון לכיוונו. אליפויות יובנטוס לקחה גם בלעדיו.
עניינים פנימיים במדריד, והרצון הבלתי נגמר להוכיח את עצמו, הובילו את הפורטוגלי לטורינו. אבל מסי הוא לא רונאלדו באופי. הוא מאלה ששוקלים לעזוב את מקום העבודה אבל קשה להם לעשות את זה. שחקן שפורש מהנבחרת כשהוא מרגיש שעושים לו עוול, אבל חוזר בגלל האהבה אליה.
על אף העניינים המשפטיים, סביר שאם מסי היה רוצה ועושה הכל כדי לעזוב, הוא היה מוצא את עצמו במנצ'סטר בספטמבר. אבל הוא לא היה שלם עם המעבר. היה לו יותר מדי מה להפסיד. נוח לו בבית. וכן, הוא אוהב – באמת ובתמים – את המועדון שנתן לו הכל, את המועדון שהוא נתן לו הכל.
טוב שמסי נשאר בברצלונה, כי הסיפור הזה לא היה צריך להסתיים עם 8:2. לכולנו, וגם לו, היה ברור שהסיפור צריך להסתיים רק כשיחליט לתלות את הנעליים. בשביל האוהדים, וגם בשבילו – בשביל המורשת שלו. ואם בבחירות הקרובות לא יבחר מי מטעמו של ברתומאו לנשיאות – סביר שהתרחיש הזה יקרה.
