פחות מחודשיים עברו מאז מה שנתפס כאחת ההעברות הגדולות של כדורגלן ישראלי לקבוצה אירופית. מואנס דאבור, חלוץ נבחרת ישראל שעשה חיל ברד בול זלצבורג, חתם בסביליה, אחד מהמועדונים החזקים בליגה הספרדית ואורחת קבועה במפעלים האירופיים בשנים האחרונות. השילוב בין הנמרצות והחדות של החלוץ הישראלי עם האצטדיון הביתי והרוח ההתקפית, נראה כמו תחילתה של ידידות נפלאה.
אבל המציאות היא לא סרט הוליוודי, ולמרות ששותף במשחקי ההכנה של סביליה לעונה (ואף כבש), מאז תחילת העונה דאבור נמחק מהרוטציה. שלושה משחקי ליגה קיימו האנדלוסים, דאבור לא היה בסגל הקבוצה באף אחד מהם. ועקב כך נשאלת השאלה: איך קבוצה שמחתימה שחקן ב-15 מיליון יורו (אין שחקן ישראלי שנרכש עבור סכום גבוה יותר), מוותרת עליו בכזו קלות וכל כך מהר? ניסינו לענות.
ראשית ומעל הכל, זהו כנראה ההבדל בין המאמנים, והשיטות לפיהן הם משחקים: כשדאבור הוחתם בסביליה, בחודש ינואר, מאמן הקבוצה היה חואקין קפארוס, שדגל בשיטת 2:3:5 (שלושה בלמים), דומה לזו שאנדי הרצוג משחק בנבחרת ישראל. בשיטה כזו, כאשר דאבור חולק את החוד עם חלוץ נוסף, הוא יכול לפרוח ולהיות במיטבו. אלא שבקיץ קפארוס לא המשיך בסביליה, ולקבוצה הגיע ז'ולן לופטגי, שמעדיף לפתוח עם שלישייה קדמית. בשיטה כזו, דאבור מתקשה לבוא לידי ביטוי כשחקן אגף, בעוד עמדת חלוץ השפיץ מאויישת.
בנוסף, עמדות ההתקפה פקוקות למדי. לא פחות משישה חלוצים רשומים נכון לעת כתיבת שורות אלה בסביליה: נוליטו, מוניר, לוק דה יונג, בריאן חיל הצעיר ודאבור עצמו, כשלאחרונה הוחתם חלוץ נוסף בדמות חאבייר "צ'יצ'ריטו" הרננדז המקסיקני, שהגיע מווסטהאם.
זו כמות גדולה מדי של חלוצים מכדי להכיל בסגל של 18 שחקנים, גם במציאות שבה משחקים שלושה חלוצים בעת ובעונה אחת על המגרש. במשחק הליגה האחרון למשל (ה-1:1 נגד סלטה ויגו), נוליטו, דה יונג ומוניר קיבלו את הקרדיט בהרכב וחיל נכנס כמחליף. דאבור נשאר בחוץ.
ומעל הכל, נוצר גם מעין חוסר אמון. דאבור, כזכור, הוחתם ע"י המנהל המקצועי מונצ'י בינואר של העונה שעברה (כדי שתתרחש בתום העונה). לופטגי הגיע בקיץ, וקיבל את דאבור כעובדה מוגמרת, למרות שככל הנראה לא היה מחתים אותו לו היתה הבחירה בידיו. ייתכן כי גם העובדה כי לא היה לו חלק (הוא אפילו לא היה קשור לקבוצה באותו שלב) בהחתמה, גרמה לכך שהוא נותר מחוץ לסגל.
ואחרי ככלות הכל, הוא עדיין שחקן של סביליה. הקבוצה לא שחררה אותו בינואר (למרות שמועות על מו"מ עם לא מעט קבוצות), והוא יישאר רשום במדיה לפחות עד ינואר, באופן שנראה לאנשים מעט תמוה: אם הוא לא משותף, מדוע לא למכור אותו? והסיבה כאן היא כלכלית: דאבור נרכש תמורת 15 מיליון אירו, ואף מועדון לא ירצה או יוכל למכור אותו בסכום פחות מזה.
מחר, יעלה מונס דאבור למשחק נוסף בחוד של נבחרת ישראל. אצל אנדי הרצוג, דאבור זוכה לקרדיט עצום ומקבל את מלוא החופש בהתקפה. שיתוף הפעולה שלו עם ערן זהבי, הזכור בעיקר מהניצחון הגדול 2:4 על אוסטריה, הוא אידיאלי עבורו ומראה לכולם שדאבור הוא באמת כישרון מיוחד. ואולי, אם וכאשר ימצא את מגע הקסם שלו במדי הכחול לבן של ישראל, הוא יוכל לסמן את השביל גם למדי האדום לבן של סביליה.
