מצאו את ההבדלים. זהו סיפורם של שני כוכבים גדולים שהודיעו על פרידה מאתלטיקו מדריד בהפרש של שמונה ימים בלבד. כל אחד מהם מייצג משהו שונה לחלוטין. הראשון, דייגו גודין שנכנס לחדר התקשורת בוונדה מטרופוליטנו, דחוס בצוות המקצועי, בשחקני הקבוצה ואגדות עבר של המועדון. הבלם האורוגוואי פתח את מסיבת העיתונאים בכמה מילים והדמעות החלו לחנוק את גרונו. גודין סיפר בהתרגשות על כך שאתלטיקו היתה עבורו כמו משפחה, אהבת אמת, ומי שעיצבה את האישיות שלו לאורך השנים. לא צריך היה להיות אוהד של הקולצ'ונרוס כדי להזדהות ולהתרגש.
השני, אנטואן גריזמן, טיפוס הרבה יותר מיוחצן מגודין, שיגר סרטון וידאו שסוכם כי יעלה לרשתות החברתיות של המועדון. שם נראה אלוף העולם הצרפתי על אזרחי, כשהוא נפרד בחיוך מהקבוצה בה כיכב בחמש השנים האחרונות. זו הייתה הודעה מנומסת וקצרה. לא הייתה בה רגשנות, רק מספר תודות לצוות המקצועי, השחקנים והקהל. בניגוד לגודין, שהפך לבשר מבשרה של אתלטיקו מדריד, גריזמן בסופו של דבר, על כל 133 השערים שהבקיע, אינספור התסרוקות והחיוך הכובש, היה ונשאר שכיר חרב. המעבר לברצלונה (ככל הנראה) אולי יתקבל באכזבה ואפילו בכעס, אבל בלי דמעות. אתלטיקו נפרדה מגודין במשחק הליגה האחרון מול סביליה בוונדה מטרופוליטנו, אך גריזמן כבר לא ייפרד מהקהל הביתי שלו.
העזיבה של גריזמן, באופן טבעי, תפסה נפח גדול יותר מהכותרת בספרד ובעולם, אבל קשה להגיד שהיא הפתיעה. החלוץ הצרפתי כבר כתב את התסריט לסרט הזה לפני שנה, טרום תקופת המונדיאל ברוסיה. אז ראשי אתלטיקו עוד הספיקו לשכנע אותו להאריך חוזה באמצעותו הפך לאחד המשתכרים הגבוהים בעולם - 20 מיליון יורו לעונה. גריזמן קיבל הכל מאתלטיקו - כסף, במה, פרסום ואפילו שלושה תארים. הוא הפך בה לאחד השחקנים הכי אטרקטיביים בעולם הכדורגל והסופרסטאר הראשי בחדר ההלבשה. זה לא הספיק לו, כי הרצון להתקדם למועדון גדול יותר - כדי להשיג אליפות או ליגת אלופות - בדרך פשוטה יותר, דגדג לו כבר חודשים רבים.
באותה חתימה מפורסמת בקיץ 2018, נקבע כי סעיף השחרור של גריזמן יצנח מ-200 מיליון ל-124 עד סוף יוני 2019. דהיינו, ההחלטה של גריזמן לעזוב את אתלטיקו נפלה כבר אז. הוא סחב עוד עונה כדי לנסות ולהוביל את הקבוצה לגמר ליגת האלופות במטרופוליטנו, אצטדיונה הביתי של אתלטיקו. כולם זוכרים איך זה נגמר: הקולצ'ונרוס הודחו כבר בשמינית הגמר אחרי תבוסה ליובנטוס. גם בליגה ולמרות שהשקיעה למעלה מ-100 מיליון יורו על שחקני רכש, אתלטיקו לא שיחקה תפקיד מספיק מרכזי במאבק על האליפות ותסיים את העונה במקום השני בטבלה, רחוק מדי מבארסה של ליאו מסי.
היו לגריזמן שערים ובישולים מרהיבים. בשמאל, בימין ועם הראש. היו ניצחונות גדולים על ריאל מדריד בליגה ועל ברצלונה בליגת האלופות, הייתה זכיה בליגה האירופית ואפילו עליה לגמר אלופות שניה בתוך שלוש שנים, בה החמיץ גריזמן פנדל (מול ריאל ב-2016). אבל בשנתיים האחרונות זה הרגיש, גם לגריזמן, שאתלטיקו צועדת במקום. נכון הוא שהרוחיבלאנקוס ביססו את עצמם בצמרת של הליגה הספרדית, אבל בשום שלב זה לא היה נראה כאילו הם באמת יכולים על בארסה של מסי (בליגה) או על כריסטיאנו רונאלדו (בליגת האלופות).
לדייגו סימאונה, האיש שיצר את ה-DNA של אתלטיקו הנוכחית, יש מניות עצומות בהצלחה של המועדון בשמונה השנים האחרונות, אבל תפיסת העולם שלו מסרבת להשתנות. צ'ולו עדיין לא הפנים שהכדורגל המנצח הוא כדורגל של שערים ועדיין לכוד בהצלחה הפנומנלית שלו מ-2014, השנה שבה השיג אליפות "בלתי אפשרית", במחזור האחרון של העונה, על חשבונה של ברצלונה. בחמש העונות מאז, הקטאלונים כובשים בממוצע 43 שערים יותר מאתלטיקו. הפער הבלתי רגיל הזה, אומר בעצם הכל. גריזמן הוא לא הבעיה ולבד הוא בטח לא הפתרון.
סימאונה עדיין מאמין בשיטת משחק שבה החלוצים משקיעים יותר זמן בהגנה ומכריח את הקבוצות שלו לסבול בלי הכדור. לסגנון הזה כמובן היו גם קבלות, כל זמן שההגנה של אתלטיקו עמדה איתנה ומחוזקת בשחקנים האינטליגנטים ביותר המבינים את רצון המאמן. אבל במשחק ההדחה מול יובה, הציניות שבה הוביל המאמן את הקבוצה שלו, לכך שהיא אפילו לא ניסתה לתקוף את יובה ורק חיכתה מאחור כדי להרוג את הזמן, הפעילה נורות אדומות. סימאונה אולי לא מעודכן עדיין, אבל ליגת האלופות הפכה גם היא לליגה שבה ההתקפה הטובה ביותר היא ההתקפה.
לפי התפיסה הזאת, ההגנה בראשות השוער הכביר יאן אובלאק תעצור את הכדורים, הקישור וההתקפה יתישו את שחקני היריבה ואנטואן גריזמן יבליח עם שער אחד או שניים. גריזמן, שהיה אחראי לקרוב ל-40 אחוז מהשערים של אתלטיקו בתקופה המדוברת (כולל בישולים), יעזוב בקיץ, אבל לא רק הוא. כמוהו גם שחקני ההגנה כמו לוקה הרננדז (עובר לבאיירן מינכן) והחבורה הוותיקה, בראשות דייגו גודין, חואנפראן וכנראה גם פליפה לואיז, שיעשו סיבוב פרידה בטדי. שלושת האחרונים הם מהשרידים האחרונים כמעט לקבוצה שהוכתרה לאלופת ספרד לפני חמש שנים.
כולם יסכימו שגריזמן נחשב לאבידה המרכזית ברמה המקצועית, אך דווקא העזיבות של שחקני ההגנה, ולמרות שחלקם הרבה אחרי השיא שלהם, הם אלה שעשויות להיות מהותיות יותר מבחינת האופי של אתלטיקו מדריד. זאת משום, שהן יכולות סוף סוף להביא לתפיסה שונה בפילוסופית המשחק של סימאונה. ייתכן והבסיס עליו תבנה אתלטיקו ב-183 מיליון יורו (סכום שתקבל מכל המכירות), יראה אחרת לחלוטין ממה שהורגלנו. זו אולי הסיבה האמיתית לאופטימיות בקרב אוהדי הרוחיבלאנקוס.
עוד נזכור כי במרוצת השנים, תמיד ידעה אתלטיקו להתמודד בכבוד עם העזיבה של החלוץ המוביל. היו פרננדו טורס, סרחיו אגוארו, דייגו פורלאן, רדאמל פלקאו ודייגו קוסטה (שחזר), שקדמו לגריזמן. מה שלא קרה בשנים האחרונות הוא גל עזיבה, כמו זה שמציף כרגע את המטרופוליטנו. במובן הזה, אתלטיקו תצטרך לבצע מתיחת פנים רצינית ולשנות כמעט את כל ההגנה שלה וכאמור אולי גם את הסגנון שלה, אם ברצונה להמשיך לחלום על אליפות ספרד. לא לחינם, הגדיר אל פאיס את הפרידה של גודין מהמועדון "כסופה של תקופה". אי אפשר בשום פנים ואופן לומר דבר כזה על לכתו של גריזמן, טוב, מבריק וכישרוני ככול שיהיה.
