כדורגל הוא אופיום להמונים, 22 משוגעים שרצים אחרי כדור וכמובן ולדרבי יש חוקים משלו. גם לגביע העולם, עם השנים, נוצרו קלישאות, חלקן עלולות לפגוש אותכם באחד מעשרות המשחקים שיערכו בקטאר. אנחנו כאן כדי לנסות להפריך אותן. ואלה התוצאות.
"נבחרת מארחת נהנית מיתרון הביתיות"
הקלישאה הזו נכונה באופן חלקי. העובדות מדברות על כך שב-21 הטורנירים של גביע העולם, רק מארחת אחת לא הצליחה לעבור את השלב הראשון, וזו דרום אפריקה ב-2010. לעיתים הן גם היו מקבלות העדפות משופטים, כפי שמספרת האגדה על איטליה ב-1934, צ'ילה ב-1962, ארגנטינה ב-1978 או דרום קוריאה ב-2002. אבל מאחר ורוב המארחות, היו לרוב מעצמות כדורגל או מעצמות ספורט באופן כללי, הנתון הזה לא מספר לגמרי את כל הסיפור.
למעשה, רק שש מארחות זכו במונדיאל והאחרונה שבהן היתה נבחרת צרפת ב-1998. היו לא מעט התרסקויות מפוארות, למשל ברזיל פעמיים (1950 ו-2014), כאשר גם ספרד התבזתה בביתה (1982) ואילו איטליה (1990) וגרמניה (2006) החזקות הסתפקו רק בחצי גמר מונדיאל באותה שנה. הסתיימו הימים בהם הטורנירים היו עויינים את הנבחרות האורחות, בוודאי כאלה שהגיעו מיבשת שונה ולא ידע דבר או חצי דבר על הכדורגל בצד השני של האוקיאינוס. ולראייה, גרמניה זכתה במונדיאל שנערך בברזיל (2014) וארבע שנים קודם לכן, ספרד היתה לאירופית הראשונה שזוכה בגביע מחוץ ליבשת שלה.
"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים"
טוב, מי אנחנו שנחלוק את גארי ליניקר, יוצר האמרה, אחרי ההפסד של נבחרת אנגליה לגרמניה בחצי גמר מונדיאל 1990. גרמניה היא אכן אחת הווינריות הגדולות של משחקי גביע העולם כאשר רק ברזיל (5) זכתה ביותר גביעים ממנה (4). מובן שלמטבע יש שני צדדים שכן המאנשפט גם הופיעו בגמר המונדיאל יותר מכל קבוצה נבחרת (8), ולפיכך גם הפסידו בו יותר מכולן.
מה שכן אפשר לומר על גרמניה שהיא בסוף מנצחת בפנדלים. שכן, ההיסטוריה מלמדת על כך שהגרמנים ניצחו בכל ארבעת קרבות עונשין מ-11 מטרים בתולדות המונדיאלים (17 מ-17). למעשה הפעם האחרונה שהגרמנים נוצחו בדו קרב כזה, היתה בגמר יורו 1976. חוץ מזה הם בני אדם שטובים בכדורגל ואפילו, תאמינו או לא, יכולים לפשל לא מעט פעמים. אפילו מסוגלים לעוף בשלב הבתים, כפי שקרה ברוסיה 2018 או להפסיד לאנגליה 'הלוזרית' בשמינית גמר יורו 2020.
"יום יבוא ונבחרת אפריקאית תזכה במונדיאל"
מתישהו באמצע שנות התשעים, פלה נתן את ההצהרה הזאת, אחת מבין רבות ונאיביות שלו. באקלים של הניינטיז, היה אפשר לקבל את התחזית הזאת. אפריקה יצרה את קמרון המפתיעה שהעפילה לרבע גמר 1990, את זוכה כדור הזהב הראשון - ג'ורג' וואה ואפילו את ניגריה שזכתה במדלית הזהב האולימפית ב-1996. עם השנים והגלובליזציה, האפשרות הזאת נראתה סבירה בהחלט, שכן יותר ויותר שחקנים שנולדו באירופה לבני מהגרים ממוצא צפון אפריקאי או מדרום לסהרה העדיפו לייצג את ארץ האבות והגיעו עם סט שלם של ערכי כדורגל מהיבשת העשירה ובמקביל מאמנים אירופים התגייסו להחדיר בנבחרות אפריקה את התורה והידע (לא בהכרח בהצלחה).
נכון שהפערים במשחקי נבחרות, בטח כאשר מדובר בטורנירי נוקאאוט, הם מצומצמים ועוד ניתנים לצמצום בזכות עמידה טקטית טובה, קצת מזל ורוח לחימה. אולם בשורה התחתונה זה עדיין לא מספיק טוב בשביל להתקרב לזכיה, כאשר הנבחרת האחרונה שהעפילה לרבע גמר היתה גאנה ב-2010 ומאז חושך מצרים. גם כאשר מסתכלים על חמש הנציגות האפריקאיות הנוכחיות בטורניר, מדובר אומנם באוסף לא רע של שחקנים, שרובם משחקים באירופה (לפחות לגבי קמרון, גאנה, סנגל ומרוקו ופחות באשר לתוניסיה) אך קשה למנות על יותר מכף יד אחת את מספר כוכבי על (סאדיו מאנה או אשרף חכימי כדוגמא) בכל נבחרת ומבחינת עומק זה בוודאי לא מתקרב לסגלים של צרפת, גרמניה או ברזיל למשל. אגב, פעמים רבות דווקא האינטגרציה הזו בין בני מהגרים שמשחקים באירופה, ללא קשר קרוב ואותנטי למדינה, לשחקנים ילידי אפריקה, לא מוביל בהכרח לאחדות ולכידות. נבחרת מרוקו היא דוגמא טובה לכך.
"ברזיל משחקת את הכדורגל הכי התקפי ואטרקטיבי"
העובדות הן:
1. נבחרת ברזיל היא המצליחה ביותר בתולדות גביע העולם.
2. ברזיל היא הנבחרת שכבשה הכי הרבה שערים בטורנירים מטבע הדברים. היא גם היחידה שהופיע בכולם.
אכן מי מאיתנו שאי פעם פתח תקציר ביוטיוב של טורנירי עבר או מחזיק בבית ספרים על תולדות המונדיאל, גדל על הסיפורים הטובים ביותר של פלה, גארינצ'ה ושות' בזכיות הפנטסטיות של הסלסאו ב-1958, 1962 ו-1970. אפילו ב-1982 יש האומרים שהקבוצה של טלה סנטנה שיחקה את הכדורגל הטוב וההתקפי ביותר אי פעם, ובסוף רצה הגורל והודחה לאיטליה בשלב הבתים השני.
נוסטלגיה זה טוב ויפה, אבל מה עם השנים האחרונות? מאז 1990, ברזיל הפכה לנבחרת הרבה יותר פרגמטית והרבה פחות אמיצה או 'שמחה', כפי שקרה ב-1990 עם המאמן סבסטיאו לאזרוני ששיחק עם שלושה בלמים. הזכיה הרביעית של הסלסאו במונדיאל היתה אחרי כדורגל מאוד מאופק של קרלוס אלברטו פריירה וגמר ידוע בשעמומו מול איטליה ב-1994. הנבחרת של 2002 של רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו הצעיר היתה אולי הכי טובה, אבל נוצצת לפרקים די מעטים במהלך הזכיה (ונהנתה מהגרלה סופר קלילה), ומאז ראינו בעיקר כדורגל הגנתי מצד דונגה (2010), כישלון קולוסאלי ב-2014 בבית והדחה ברבע גמר ע"י בלגיה ב-2018 אחרי דרך לא משכנעת בעליל. דווקא לנבחרת של 2022 יש את כל הכלים ההתקפיים כדי לחזור לרקוד סמבה על הדשא ולהוכיח שהקלישאה עדיין לא מתה.
"כוכב אחד יכול לסחוב נבחרת לזכייה במונדיאל"
כמה פעמים שמעתם על ההופעה של הנער בן ה-17 פלה במונדיאל של 1958? מי מאיתנו לא הריץ קדימה ואחורה את השערים של דייגו מראדונה מול אנגליה ובלגיה ב-1986? והיו גם הופעות יחיד מרהיבות של מריו קמפס ב-1978 ופאולו רוסי ב-1982, יש האומרים. ברשימה של הגדולים ביותר אפשר גם לציין את רוברטו באג'יו ב-1994 וזינאדין זידאן ב-2006, שנחה עליהם הרוח והובילו את איטליה וצרפת עד לגמר, שהסתיים באופן טראומתי.
האגדות האלה הן חלק מהסיפורים המופלאים של גביע העולם, אך למען האמת, ועם השנים והטקטיקות המתקדמות, הופעות יחיד של שחקנים גדולים הפכו לנדירות יותר ויותר. תחשבו רגע על השחקנים המצטיינים של אלופות העולם האחרונות מאיטליה 2006, דרך ספרד 2010, גרמניה 2014 וצרפת 2018. גם אם היו הבזקים של גאונות (קיליאן אמבפה מול ארגנטינה במונדיאל הקודם למשל), שום נבחרת לא הייתה בנויה על שחקן אחד, גדול ככול שיהיה. אלו היו זכיות של קבוצות, עם משמעת טקטית, סדר ובעיקר עוגנים בכל עמדה על המגרש, עם דגש על מרכז קישור עוצמתי. טורנירים מודרניים מוכרעים על ידי נבחרות שהן קבוצות ולא על ידי כוכב כזה או אחר. ליאו מסי רוצה להוכיח לנו משהו אחר בקטאר?
"גביע העולם הוא חלון הראווה של שוק ההעברות"
בימים שבקושי היו קולטים כאן את הערוץ הירדני והיה ממש קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחרי הכוכבים הכי גדולים בעולם הכדורגל, גביע העולם היה באמת חלון הראווה ומקפצה עבור רבים בקריירת הקבוצות. אבל מה לעשות שהעולם השתנה, והיום מערכות הסקאוטינג נמצאות בכל מקום, כפר או עיר, כדי לאתר את הכישרונות הבאים בגילאים צעירים. ובקיצור: בעידן של הרשתות החברתיות, הטיקטוק והיוטיוב, אין באמת שחקנים אלמוניים ולא מוכרים שיכולים להפתיע בחודש של מונדיאל. ואם אתה סקאוט או אנליסט שחושב כך, כנראה שלא עשית עבודה טובה.
זה לא אומר בהכרח שאין בכלל מעברים אחרי גביע עולם, אבל לפחות המפורסמים שבהם נידונו לרוב לכישלון. למשל המעבר של כוכב קולומביה חאמס רודריגס ממונאקו לריאל מדריד ב-80 מיליון יורו אחרי שסיים כמלך שערי מונדיאל 2014. זכרו גם את אולג סאלנקו (1994 שנכשל בריינג'רס), סטפן גיבארש (1998, ניוקאסל), דנילסון (1998, בטיס), אל חאדג' דיוף (2002 ליברפול) או אסמואה ג'יאן (סנדרלנד, 2010). המחשבה שטורניר אחד טוב בנבחרת מצדיק מעבר כזה או אחר של שחקן (כשהערך שלו נוסק), היא מאוד נאיבית ובלתי כלכלית ב-2022.
