"הולנד, הולנד תגיע לחצי הגמר. יש לי פתאום תחושה שאנחנו נגיע לחצי הגמר. עם כדור שנמצא אצל פרנק דה בור. פרנק דה בור בועט בכדור, מצוין אל דניס ברחקאמפ. דניס ברחקאמפ. דניס ברחקאמפ עוצר את הכדור. דניס ברחקאמפ! דניס ברחקאמפ! דניס ברחקאמפ! דניס ברחקאמפ! דניס ברחקאמפ! אהההההההה.....
פרנק דה בור מוסר לדניס ברחקאמפ, הוא עוצר את הכדור בצורה מושלמת ובועט פנימה. משחקים רשמית עוד 20 שניות. דניס ברחקאמפ, 1:2!".
מה תפקידו של השדר? אם נשאל את צופי הספורט המודרניים, אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים ומה הם לא רוצים, אלה שמצייצים, כותבים, מגיבים ומעירים, מבחינתם אולי תפקיד השדר הוא להפריע. להפריע להם לשמוע את הקהל, להפריע להם להתרכז במשחק, להפריע להם לאהוב את המשחק שלהם. ככה זה בעידן שבו כל מילה מוקלטת, נרשמת ומשותפת. כל טעות, כל מילה לא נכונה, ישר הופכת לכותרת.
אבל האמת שונה לחלוטין. כי תפקידו של שדר המשחק יכול להיות משמעותי, לעיתים לא פחות מתפקידם של אלה שמשחקים על הדשא. בין עשרות הצלמים ועוזרי הצלמים, אנשי הסאונד והתאורה, הבמאים והעורכים, האחראים על ההילוך החוזר או על כוס תה חם, כל פרוצדורת שידור הספורט מתנקזת למיקרופון אחד, שמחזיק בו אדם אחד עם פה אחד – השדר.
למאזינים ברדיו – השדר הוא עיניים. לצופים בטלוויזיה – השדר הוא מספר הסיפור, המתווך בין מה שקורה על הדשא למה שרואות העיניים. בחירת המילים חשובה; המנעד הקולי ברגעי הדרמה מגביר את המתח ומעצים את התחושות; פרט טריוויה קטן לשבירת המונוטוניות יכולה לרענן את השידור; בדיחה קטנה, איזה ויץ לא קשור, יכולים למלא כמה שניות שבהן המשחק תקוע; ושתיקה. לעיתים השתיקה מגדילה את מה שרואות עינינו ושומעות אוזנינו.
ג'ק ואן חלדר הוא שדר רדיו וטלוויזיה הולנדי ותיק ואהוב. הוא היה בזכייה ביורו 1988, בגול של פטריק קלייברט בגמר הצ'מפיונס של איאקס ב-1995, בשער הניצחון של קלאס-יאן הונטלאר נגד מקסיקו ב-2014 וברגעים הולנדים גדולים נוספים. אבל ברבע גמר המונדיאל בצרפת היה רגע השיא שלו. לוואן חלדר היה חוש מיוחד, הוא הרגיש את מה שהולך לקרות. על אף שאחד החוקים הראשונים לשדר הוא לא להבטיח משהו שאינך יודע אם יקרה, בדקה ה-89 של משחק רבע הגמר הוא הבטיח. לא בשאלה, לא בתקווה. "יש לי פתאום תחושה שהולנד תגיע לחצי הגמר", הוא אמר, כשהכדור עדיין בחצי המגרש של נבחרתו.
ואן חלדר תיאר, מיד אחרי הבטחתו, שהכדור אצל פרנק דה בור. הבלם מסר בבעיטה ארוכה לעבר החלוץ, והשדר הפך להיות חלק מהשער הגדול. הוא חזה אותו, הוא כמעט מסר את הכדור יחד עם דה בור. כשדניס ברחקאמפ השתלט ברגל ימין, עבר במהלך אחד את רוברטו אז'אלה ובנגיעה השלישית, עם החלק החיצון של הנעל, העלה את הולנד לחצי הגמר, ואן חלדר איבד את זה. ממש כמו האוהדים – במגרש, מול הטלוויזיה, לצד מקלטי הרדיו. שמונה פעמים קרא ואן חלדר בשמו של מספר 8, פשוט כי אין עוד משהו אחר לומר.
האקסטזה שאחזה בוואן חלדר הייתה הביטוי למה שהולנד כולה הרגישה. שידורי כדורגל הולנדים הם, לרוב, רגועים ושלווים. שער יוצא דופן זוכה לשמות תואר מיוחדים, אבל השדר שומר על פאסון. בניגוד לשדרים דרום אמריקאים או ערבים, מעט מאוד שדרים הולנדים מאבדים את קולם או "משתגעים" בעת כיבוש שער. על כן שידור השער של ברחקאמפ, מעבר לחשיבות השער עצמו, תפס מקום של כבוד בהיסטוריית הכדורגל ההולנדי. קרה משהו מיוחד באותו היום, משהו שלא קורה בכל יום, בכל משחק, בכל טורניר. המסירה, עצירת הכדור, הכיבוש. המעמד, היריבה, הרגע. כל אחד לחוד וכולם ביחד התחברו לצעקה בלתי נשכחת של ואן חלדר: "דניס ברחקאמפ אההההההההה......".
השיא של הולנד היה ביורו 1988. אבל במונדיאל, למרות הגאווה מהטוטאל פוטבול, הרגעים הזכורים היו בעיקר אכזבות. הגמרים ב-1974 וב-1978 ליוו את ההולנדים זמן רב. 20 שנה אחרי בואנוס איירס, ושנתיים בלבד אחרי חרפת המאבק הגזעי ביורו 1996, הולנד קיבלה הזדמנות לתיקון.
אמנם הפעם זה היה "רק" רבע גמר, אבל התפאורה הזכירה את המשחק ההוא במונומנטל ביוני 1978, בתוך קהל עוין, סערת קונפטי ורעש בלתי פוסק. אז הולנד הפסידה למריו קמפס ולגנרלים. סטאד ולודרום במארסיי הוא אולי האצטדיון הכי דרום אמריקאי באירופה. הרעש האיום, הקהל האדיר, התפאורה – הכול היה מוכן לשחזור הגמר.
בהולנד הרגישו שהם "מוכנים". זה הזמן לזכות במונדיאל. בשנות ה-90 קם דור שחקנים חדש ומוצלח. שחקנים שזכו עם איאקס בליגת האלופות שלוש שנים קודם לכן, כאלה ששיחקו באותם ימים בטופ של אנגליה, איטליה וספרד. יורו 96' היה מאכזב בגלל מלחמות בתוך המחנה, כולל הדחתו של אדגר דוידס מהסגל על ידי חוס הידינק. אבל המאמן נשאר, השכין שלום ואף החזיר את קשר יובנטוס לנבחרת.
הולנד התחילה באיטיות את הטורניר. 0:0 מול בלגיה וכרטיס אדום לקלייברט. הידינק ערך ניסויים בהרכב, אפילו שיחק עם פיליפ קוקו בשפיץ. ניצחון על דרום קוריאה ותיקו מול מקסיקו הובילו לשמינית הגמר מול יוגוסלביה. דוידס בדקה ה-92 העלה את הולנד שלב. מול ארגנטינה, ברחקאמפ בישל לקלייברט את ה-0:1. קלאודיו פיוחו לופס השווה ל-1:1 במשחק יצרי ולא רגוע. ארתור נומאן ההולנדי ספג אדום בדקה ה-76 וההולנדים הרגישו שהם מאבדים את המשחק. אבל אז, בנקמה הגדולה של ההולנדים, הם היכו בארגנטינאים, במה שלתחושתם היה הנשק של יריביהם.
אדווין ואן דר סאר בא לנזוף באריאל אורטגה על ניסיון התחזות ברחבה. החלוץ הארגנטינאי קם כדי לענות ולמרות 27 סנטימטרים של הבדל נגע עם ראשו בפניו של השוער ההולנדי. ואן דר סאר נפל כלולב לאחור. אורטגה הורחק. דקות ספורות לסיום המשחק לוח התוצאות הראה תיקו, וגם מספר השחקנים על המגרש היה מאוזן. ואז – פרנק, דניס וג'ק סידרו את אחד השערים הזכורים בהיסטוריה של המונדיאל.
זה היה חייב להיות ברחקאמפ. לא בלם ולא קשר אפור, לא חלוץ משני ולא שחקן ספסל. על הרגעים הגדולים של הולנד היו חתומים הנסיכים. זה היה יוהאן קרויף ב-1974 ומרקו ואן באסטן ב-1988. זה היה חייב להיות ברחקאמפ הכישרוני, האמן על המגרש, ההוא עם הנגיעה הייחודית והטאץ' שאין שני לו. זה היה הוא שצריך היה להביא את בשורת הכדורגל ההולנדי לעולם. זה היה חייב להיות.
וזה היה הרגע הגדול ביותר, כנראה עד היום, של הולנד בגביע העולם. נבחרת שהזיכרון ממנה הוא כדורגל יפה, אבל כזה שבנוי על רגעים קורעי לב של שלושה הפסדים בגמר, היריקה של רייקארד ב-1990, הגול של בראנקו הברזילאי ב-1994. היא אמנם הפסידה בדו-קרב פנדלים לברזיל בחצי הגמר, אבל מהטורניר ההוא נותר הרגע של ברחקאמפ. גם לו היו עוד הרבה רגעים חשובים בקריירה, שערים בלתי נשכחים, בישולים בלתי אפשריים כמעט. אבל הרגע הזה, תחת השמש הקופחת במארסיי, עם שמונה הפעמים שוואן חלדר קרא בשמו, עולה על כולם. גם בזכות השידור ההוא.
טקסט מאת אסף כהן, אשר כתב פרק לספר "פלאי מונדיאל" ובו 50 הרגעים הגדולים בתולדות גביע העולם, מאת שרון דוידוביץ'.
לרכישת הספר
https://www.davidovitchtop50.co.il/
איור: מתוך הספר "פלאי מונדיאל"