בימים אלו, כריסטיאנו רונאלדו ודאי רוצה לראות את עצמו כדמוי מוחמד עלי. לא בפן הפוליטי, כמובן – אלא בזה הספורטיבי. שניהם הצטיירו לאורך הקריירה כחזקים, יפים, חרוצים, שחצנים, אהובים מאוד על ידי אוהדיהם ומעוררי אנטיגוניזם בקרב מבקריהם.
ובדומה לעלי גרסת 74', רונאלדו מגיע למקום חם ומרוחק כדי להוכיח לכולם שכוחו עדיין במותניו - אחרי שהושיבו אותו בצד ומנעו ממנו להראות את כישוריו. ב-1974 נסע עלי לקרב באפריקה מול ג'ורג' פורמן - המתאגרף המפחיד בעולם דאז - אחרי מספר שנים בהם הושעה מאיגרוף עקב השתמטות מהצבא, וחזרה לזירה שלוותה בהפסדיו הראשונים ואיבוד אמון הקהל. לכולם היה ברור היה שפורמן הוא הפייבוריט לניצחון. ההתמודדות הסתיימה בנוקאאוט ועלי חזר לדרך המלך.
מה שעבד למתאגרף האגדי בזאיר, ודאי חושב לעצמו רונאלדו, יעבוד לי בקטאר. גם הוא ירצה לצעוק על מבקריו, כמו עלי, כי הוא הגדול ביותר, ולהפציר כי "לעולם אל תזלזלו בי או תניחו שאני עומד להפסיד. עד שאחגוג יום הולדת 50, לעולם אל תראו בי כאנדרדוג".
עלי הגיע למצב בו הוא זקוק לקאמבק, משום שבחר בכוונה תחילה לא ללכת בדרך הקלה והבטוחה. תחילה עם ההחלטה לא להתיישר עם הממסד – שהובילה להשעיה – ולאחר מכן, עם חזרתו לכושר, בחר בקרבות קשים שהובילו לשני הפסדיו הראשונים. וגם רונאלדו בחר, במודע, לא ללכת בדרך הקלה. מעוטר באליפות אירופה ובשלוש אליפויות עם יונייטד כשחקן מוביל, בחר ללכת לריאל מדריד כשלזכות יריבתה הניצחית, ברצלונה, הקבוצה הטובה ביותר שלה אי פעם. הוא עזב את הבלאנקוס עם עוד שתי אליפויות וארבעה גביעי אירופה, כדי להתייצב מול האתגר לכבוש עם יובנטוס את היבשת.
ואחרי שכבש בצרורות בארץ המגף, בחר לעזוב מעט לפני יום הולדתו ה-37 לפרמייר-ליג – הליגה הטובה בעולם – ולחזור למנצ'סטר יונייטד, מועדון ענק, שלא הצליח לייצר קבוצה מנצחת כמעט עשור. לא מקום בו קל להצליח, זה בטוח. כשמשווים אותו לנמסיס, מסי, שנשאר זמן רב בחממה האהובה בברצלונה וכשעזב, עבר לקבוצה חזקה בליגה חלשה באופן יחסי, צריך להעריך את הדרך והנכונות לקחת סיכונים כדי לאתגר את עצמו שוב ושוב.
לעולם לא נדע איך מסי היה מסתדר באנגליה, בטח שלא בקבוצה חלשה ביחס ליריבותיה, וכנראה שגם לא בעוד שנתיים – כשיהיה בן 37. במידה מסוימת, אפשר לומר שהארגנטינאי שמר את עצמו למונדיאל, הרחק מהאינטנסיביות האנגלית והצהובונים הביקורתיים. בצרפת אף אחד לא יעיר לו על חוסר משמעת טקטית, למשל. רונאלדו, לעומתו, בחר בבמה הגדולה ביותר - שם כל טעות עלולה להצטייר כאסון ואי עמידה בציפיות הופכת לכישלון בוהק.
את עונת החזרה לאולד טראפורד סיים כמלך שערי הקבוצה (24 בכל המסגרות), אלא שהעונה הסתיימה עבור יונייטד ככישלון חרוץ ותחת הנהגתו נראה היה שהקבוצה הלכה אחורה. אחד מכוכבי הקבוצה, ברונו פרננדש, התקשה להציג את כישוריו לצידו, נדמה היה כי שטף המשחק נקטע לא אחת כשהוא על המגרש.
הפרשנים, שחזו לו הצלחה כבירה עם שובו לממלכה, הסבירו חודשים אחר-כך שבכדורגל המודרני אין מקום לשחקן התקפה שלא לוחץ את היריבה, והיו כאלו שלא התביישו לומר כי הקבוצה טובה יותר בלעדיו. אוהדיו יסבירו שאלו שלידו לא יצרו לו מספיק מצבים, שהקבוצה לא הייתה מאומנת כראוי ובסופו של דבר, על הנייר, הוא עשה את שלו. אבל גם הם יתקשו להסביר את החודשים האחרונים.
הנסיונות הנואשים לעבור בקיץ לקבוצת ליגת האלופות כלשהי, והראיון בו שרף כל גשר בניסיון להאדיר את שמו, פגעו קשות בתדמיתו. היכולת הדלה על הדשא בחודשים שעברו בין לבין לא הועילה, כמובן. המונדיאל הקרוב הוא ההזדמנות האחרונה להשיג את המטרה בה הוא חושק יותר מכל, והיא לקבע בתודעה הציבורית שלא היה כדורגלן טוב ממנו. זכייה בגביע החשוב ביותר, ודאי אחרי שכבר הוביל את נבחרתו לזכייה ביורו ובגביע האומות, עשויה לפתוח מחדש את הדיון. נבחרת פורטוגל מוכשרת מספיק, וגם אם יציג יכולת פושרת, זכייה תוסיף את החלק החסר בטענה שתקשה על כל מבקר.
מטרתו אמורה להיות מיקסום ההזדמנויות שקאנסלו, ברנרדו סילבה וברונו פרננדש יעניקו לו, ובמקביל למשוך את שחקני הגנת היריבות מהאזורים המסוכנים כדי לעזור לפרננדש ורפאל לאאו לאיים על השער - מבלי לכפות את עצמו על המשחק. גם במצבו הנוכחי, לרונאלדו יש את היכולות לעשות זאת - להיות חלוץ חוד, שבתנועה חכמה יודע לפנות שטחים ולנצל היטב את ההזדמנויות הניתנות לו. אם יעשה זאת, סיכויי הזכייה של פורטוגל יזנקו פלאים, ורונאלדו יחתום על קאמבק מהאגדות. כמו של מוחמד עלי. הוא יביא הישג היסטורי וייתן נוקאאוט למבקרים.
אלא שלשם כך, הוא יצטרך לאפסן את האגו, ולהבין שהוא לא הכוכב הגדול שכולם צריכים לחפש על המגרש בכל מצב נתון - משום שסיטואציה כזו תסרס את החבורה המוכשרת סביבו. הוא יהיה חייב להפנים שהוא רק חלק אחד מהנבחרת הזו - בה רובם נמצאים בשיא הקריירה, בעוד הוא רואה את סופה. לכן, אם כריסטיאנו באמת רוצה לראות בעצמו כדמוי מוחמד עלי, הוא צריך לזכור כיצד סיים האגדה את הקריירה.
עלי של 1981 היה כבד ואטי בתגובותיו, וגופו החל לבגוד בו. לכולם היה ברור שזה נגמר, חוץ ממנו. כבר בקרב בו התמודד והפסיד שנה לפני כן, הנסיגה ביכולת בלטה, וכשירד בפעם האחרונה מהבמה, מובס - גם הוא הבין שהגיע הסוף. לרונאלדו יש אפשרות לשנות את האופן בו יזכרו אותו לנצח, אם יבין את מגבלות כוחותיו. אם ימשיך לחשוב שהוא אמור להיות במרכז כמו השמש ומסביבו השאר יחוגו ככוכבי הלכת - הוא יירד מהמגרש מובס, כמו עלי. אבל את הכינוי של המתאגרף - "הגדול מכולם" הוא יתקשה לאמץ.
