כשמדברים על נבחרת אנגליה, מדברים על הרבה דברים; על הדור הצעיר שמגיע לפרקו, על הארי קיין שאחרי כל הבישולים גם מתחיל להבקיע, על ג'וד בלינגהאם שבמונדיאל הראשון בחייו משחק כאילו הוא כבר חווה חמישה מונדיאלים לפחות. נבחרת ש-56 שנה (חמישים ושש שנה!) מחפשת את הדרך בחזרה לבאר, כדי לשתות קצת מים מתוקים. היא עברה שנים של כדורגל מבאס ושלילי, ופתאום יכולה להתרווח וליהנות. של אומה שיודעת לרגש ולהתרגש, אבל לא היה לה ממה. עד עכשיו.
אבל אחרי כל מה שנאמר, צריך לדבר גם על האיש שמוביל אותה - גארת' סאות'גייט, המאמן. כי למרות הרצון הרב של כל מיני אנשים, אי אפשר לנתק את ההצלחה שלו מההצלחה של הנבחרת. הוא האיש שהגיע לנבחרת שלושת האריות לגמרי במקרה - אחרי הבושה של פרשת סם אלרדייס, ומאז הנבחרת מגיעה לפריחה הישגית שהיא לא ידעה כבר המון שנים. חצי גמר מונדיאל ב-2018, גמר יורו ב-2021, ועכשיו רבע גמר מונדיאל בקטאר - כולם ביכולת מרשימה, עם עמידות ועם ביטחון עצמי. וכן, גם ערימות של כישרון.
אבל סביב השם של סאות'גייט רובצת עננה מסוימת. למרות שעל הנייר, אנגליה רק מצליחה בשנים האחרונות (בוודאי ביחס למה שהיא השיגה לפני כן), יש לא מעט שמבקרים אותו. בכל פעם שהנבחרת לא מצליחה או מועדת, מיד השם שלו עולה ראשון לכותרות. ולסאות'גייט יש חלק בזה, כמובן; הכדורגל שהוא משחק הוא באופן ברור שמרני, יש בו משהו מאוד מבוסס הרגלים, לא פרוע או לא התקפי מספיק - בהתאם ליכולות האדירות שיש בדור השחקנים הזה של אנגליה.
לא מעט פעמים האוהד הממוצע יכול להתבאס על הפאסיביות, על הנטייה להישאר עם הרגליים על הקרקע - גם כשיש לך את הכלים לעוף. אבל יחד עם זאת, אין אחד בלי השני - ללא אותו חיבור לקרקע המציאות, ללא אותו רצון להישאר צנוע ואולי גם שמרן, אנגליה לא היתה מצליחה להיות ווינרית כל כך. סאות'גייט אולי קצת עצר את השוורים הדוהרים שיש לו בסגל, אבל הוא גם הצליח להפוך אותם ליחידה אחת. לקבוצת כדורגל שמשחקת טוב ביחד, משימה לא קלה כשזה מגיע למאמן של נבחרת לאומית; בטח בתנאים הלא שגרתיים של קטאר 2022.
ובואו נודה; סאות'גייט הוא מאמן שונה בנוף הכדורגל. אין לו את החברמניות של יורגן קלופ, את החדשנות של פפ גווארדיולה, את הסמכות של קרלו אנצ'לוטי, או את הכריזמה של זינדין זידאן. סאות'גייט, בסופו של דבר, היה שחקן אפור - שחקן שהתבסס על משחק הגנה, על היסודות ולא על הקצפת. הדיבור שלו הוא יבש, הנטייה שלו לקלישאות היא ברורה; במובן הזה, הוא יציר כפיו של הדור שלו - דור יורו 1996, הדור שהבטיח "להחזיר את הכדורגל הביתה" ופעם אחר פעם הפסיד בפנדלים.
אולי זה גם ההסבר לשמרנות המסוימת - לרצון הזה להחזיק קודם כל את הכדור אצלך, לשלוט בקצב, להישאר רגוע עד לרגע שבו תוכל לפרוץ קדימה. כי סאות'גייט מגיע עם כל הצלקות שהכדורגל האנגלי סחב לאורך שנותיו. הן נמצאות אצלו עמוק עמוק בפנים. כשאתה חתום על החמצת הפנדל הגורלית ההיא בגמר יורו 96', ברגע שבו הכל היה תלוי בך, זה בהחלט מלווה אותך. משפיע על הדרך שבה אתה רואה את המשחק, גם 26 שנה אחרי.
ואף על פי כן, ולמרות הכל, הוא מצליח לקחת את דור השחקנים הזה - דור שמוכשר לא פחות מזה של המתחרים שלו - ולטעת בהם את התחושה שפחדי העבר שייכים לעבר. שעכשיו זה אחרת. שאנגליה יכולה לנצח. השילוב בין הזהירות מהעבר לתקווה לעתיד הוא הסיפור של נבחרת אנגליה במודל הנוכחי. כזו שמצד אחד מחזיקה בכדור בשקט, ומצד שני - כשהיא מתפרצת, אין יפה כמוה.
ואוהדי נבחרת אנגליה, שחוו כ"כ הרבה שנים מבאסות ושליליות - עם כדורגל הגנתי ומאכזב באמת, בהחלט יכולים וצריכים לדעת להעריך את מה שיש להם. סאות'גייט, בסופו של דבר, הוא המנהיג של הנבחרת הזו; הוא זה שמצליח לקחת את הפראיות של סאקה, רשפורד, קיין, סטרלינג, פודן, גריליש (והרשימה עוד ארוכה) ולחבר אותם לכדי שמשהו שיהיה מסוגל גם להביא את התוצאות.
כי כישרון על הנייר, כבר היה לאנגליה - היו לה נבחרות של שחקני על עולמיים (תעיפו מבט בהרכב שפתח ברבע הגמר מול פורטוגל ביורו 2004, זה מספיק), כוכבים במלוא מובן המילה, ותמיד זה נגמר באכזבה כי לא היה איך לגרום לזה לנצח. כי המאמנים הקודמים ידעו אולי להציב אותם על הדשא, אבל לא ידעו לספק את הדבק שהופך חבורת שחקנים מוכשרת לקבוצת כדורגל טובה ומלוכדת.
סאות'גייט יודע. ולא תמיד זה הכי אסתטי בעולם. ולפעמים אוהדים יכולים קצת להתבאס על הנטייה לסגת אחורה, לחכות בשקט, לא לתקוף עם כל הכוחות על ההתחלה. באופן אבסורדי, נדמה שמאמן נבחרת אנגליה הוא קורבן של ההצלחה של עצמו. בגלל הסגל הנהדר הזה שהוא הצליח לבחור כהלכה, בגלל כמויות השחקנים שהוא עזר להרים ולהפוך אותם לכוכבי על, מצפים מהנבחרת שלו להרבה יותר. וכשהיא לא עומדת ברף הזה, מפנים אליו אצבע מאשימה.
בפרק הבא בסיפור של סאות'גייט ונבחרת אנגליה, מחכה צרפת. זו הנבחרת הכי טובה בעולם, עם השחקן הכי טוב בעולם נכון לשעת כתיבת שורות אלה. הסיכויים הם נגד אנגליה. כל בר דעת שמסתכל על שתי הנבחרות, למרות השיפור העצום בצד האנגלי, מבין איפה מרוחה החמאה - ואיפה מושג הניצחון. אבל לאנגליה יש, אחרי הרבה שנים של אכזבות ואכילת כבד שיטתית, את היכולת ואת האמונה ואת התעוזה לחלום.
לסאות'גייט יש חלק בזה, לא פחות מחבורת השחקנים הנהדרת שיש לו על הדשא.
