הנחת יסוד יומרנית מספר אחת: אנחנו, בני האדם, מחפשים משהו להאמין בו. לא רק היהודים, או הנוצרים, או המוסלמים - אפילו לא רק הדתיים. גם החילונים הכי גמורים בינינו מחפשים משהו גדול יותר מאיתנו, ללכת לאורו. לפעמים זו דת ממוסדת, אבל לפעמים אלה דברים אחרים - קבוצת כדורגל, בני אדם כריזמטיים, לפעמים אפילו סדרת טלוויזיה שאנחנו ממש ממש אוהבים וסומכים עליה (וכן, אני מדבר על "השיר שלנו", ואתם לא תעשו לי שיימינג).
ולפעמים, אנחנו מחפשים להאמין בסיפור. גם דת וגם היסטוריה הם בסופו של דבר אוסף של סיפורים שאנחנו בוחרים אם להאמין בהם או לא. וכך, גם נראטיבים בספורט. במידה רבה, האמונות או הדעות שלנו בסיפורים שאנחנו אוהבים הם תוצאה של נראטיב ברור - סיפור שאנחנו בוחרים להזדהות איתו, גם אם הוא לא מאה אחוז מדויק.
קחו למשל סיפור ושמו "מייקל ג'ורדן פרש בשיא". אמונה שרובנו די קיבלנו על עצמנו, למרות שג'ורדן לא באמת פרש ב-1998 (אחרי אותה אליפות שישית מרהיבה), אלא ב-2003. והוא לא עשה את זה במדי שיקגו בולס, אלא במדי וושינגטון וויזארדס. וזה לא היה בשיא, זה היה אחרי שנתיים שבהן ניסה לשווא להתמודד עם דור חדש של שחקנים - עד שבחר להרים ידיים סופית ולרדת מהבמה לטובתם.
בקיצור... הבנתם. ובהזדמנות זו, הנה עוד סיפור אחד שאנחנו אוהבים להתאהב בו: "ליונל מסי, היורש של דייגו ארמנדו מראדונה". הנה לכם הסיפור בתמצית: מאז שדייגו הוביל את ארגנטינה, כמעט לבדו, לזכייה במונדיאל 1986 - ארגנטינה חיפשה גיבור. פעם היא חשבה שזה באטיסטוטה, ופעם היא חשבה שזה ריקלמה, ואז היא הגיעה לליונל מסי. וממספר 19 הוא עבר למספר 10, ואז - הו אז - כוחו של האל ושל דייגו בשמיים הניחו עליו את השכינה, והוא הצליח - בטורניר שנערך בקטאר ממש לא מזמן - להוביל את המדינה שלו סוף סוף אל הארץ המובטחת. אל הגביע המוזהב. מסע של 36 שנה שהתחיל עם מראדונה ונגמר עם מסי.
כלומר, דייגו וליונל הם חלק מאותו רצף. את הדיוקנאות המשותפים שלהם על כל דגל וכל תוף ביציעים של ארגנטינה בקטאר, אי אפשר היה לפספס. אפילו השיר המפורסם "מוצ'אצ'וס", אותו המנון שליווה את אוהדי ארגנטינה במהלך הטורניר, נפתח במילים "נולדתי בארגנטינה, ארצם של דייגו וליונל". כלומר, לפחות מבחינתם של אוהדי ארגנטינה, שני בני האדם האלה - שגם עבדו ביחד, כמאמן וכשחקן, בקמפיין המונדיאל ב-2010, מחוברים בקשר בל יינתק.
באמת, לצופה הבלתי מעורב, הם נראים די דומים. שניהם נמוכים יחסית. שניהם מוכשרים עד אימה. לשניהם יש "שפה משותפת עם הכדור". שניהם לבשו את החולצה מספר 10. שניהם שיחקו כקשרים התקפיים, וכן - שניהם גם זכו במונדיאל. מפתה מאוד למתוח את הקו הישיר ביניהם - ולתת לנו את הסיפור שאנחנו הכי אוהבים. סגירת המעגל. הבן שממשיך את דרכו של האבא, שמחבר בין ההווה לעבר.
אבל האמת היא שמסי הוא לא מראדונה. הוא לא יכול להיות. הוא לא היורש שלו, הוא לא בא בעקבותיו. הוא מספר סיפור אחר. סיפור נפרד.
כי מחוץ למגרש, אין מה להשוות - ליונל (לפחות עד המונדיאל הזה) מתנהג, בדרך כלל, בצורה מאוד ג'נטלמנית. הוא אדיב, הוא חייכן, הוא מנומס - אפילו מערכת היחסים הדומיננטית בחייו היא זו עם אנטונלה רוקוצו, שאותה הוא הכיר מאז שהיה בן חמש, והפך לחבר שלה בשנת 2008. מאז ועד היום, 14 שנה שהם ביחד, נשואים כבר חמש שנים. דייגו? הוא אמנם התחתן רק פעם אחת, אבל לאורך כל חייו רדפו אותו שמועות - מילדים מחוץ לנישואין, ועד חשד שהיכה את החברה שלו (אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה, קלאודיה). כאן חשוב לציין שדבר לא הוכח, אבל הצל הזה ליווה את מראדונה עד יום מותו.
מראדונה הוא מוחצן, פרובוקטיבי, אמביציוזי. זה שהתחבר עם פידל קסטרו והוגו צ'אבז, זה שהפגין נגד הנשיא בוש והתריס נגד מלכת אנגליה, זה שירה על עיתונאים והסתבך בפרשיות סמים. מסי הוא יצור אחר לגמרי, בן של תקופה אחרת לגמרי. מדעות פוליטיות הוא מתרחק כמו מאש, אם הוא כבר מעורב בסוגיות חברתיות - זה בתרומות או בארגוני צדקה. על סמים או הוללות אין מה לדבר. הדבר הכי חמור שאפשר להגיד על מסי זה שהוא פעם נחשד בהעלמת מסים. שזה מאוד חמור אם אתם פקיד שומה, אבל בעולם האמיתי - בטח ביחס למראדונה - זה די בטל בשישים. אם מראדונה היה איש של מחלוקת, מסי כולו היה קונצנזוס - מישהו שכולם יכולים לאהוב ולהתחבר אליו, ללא קשר לדת, גזע, מין או דעה.
ועם כל הכבוד לכל מה שמסי עשה ויעשה על הדשא, את האהבה שקיבל דייגו אי אפשר יהיה להשוות לזו שהוא מקבל. הארגנטינאים (וגם הנאפוליטנים) מעריצים אותו הערצה יוקדת. כזו שחיה עד היום, גם אחרי שהוא מת. המוות של מראדונה הפך לא רק ליום אבל, אלא לחור אמיתי בלב של העם הארגנטינאי. מסי, ייבדל לחיים ארוכים, עוד רחוק משם - אבל נראה שעל אף גדולתו כשחקן כדורגל, כדמות - הוא לא באמת משתווה לעוצמות האלה. וקשה להאשים אותו; אף בן אנוש כנראה לא יהיה משמעותי עבור ארגנטינה כמו מראדונה.
וגם על המגרש, אין מה להשוות - אם מנקים את הדמות, את ההילה, את הערך התרבותי ואת הנוסטלגיה, מסי הוא כדורגלן הרבה יותר טוב ממראדונה. לאורך חייו, דייגו מראדונה כבש בסך הכל 351 שערים עבור הקבוצות והנבחרות. זה יפה מאוד, אבל מסי כבש 793. למסי יש 386 בישולים, למראדונה רק 74 (בכדורגל האירופי). מסי זכה, יחד עם הקבוצות בהן שיחק, ב-40 תארים. מראדונה רק ב-11. מראדונה לא זכה מעולם בגביע אירופה לאלופות - למסי יש ארבע זכיות כאלה. והרשימה עוד ארוכה, אבל את הנקודה הבנתם - וכל זה כשמסי שיחק שלוש שנים פחות ממראדונה.
וכל זה קרה בתקופה שבה היה הרבה יותר קשה להיות כדורגלן מצטיין. ההגנות שמסי נאלץ להתמודד איתן בכל שבוע היו הרבה יותר חזקות, השחקנים בצד השני היו הרבה יותר פיזיים. כן, גם השיפוט התקדם ואפשר לשופטים "להגן" בצורה כזו או אחרת על מסי, אבל כאן חשוב לזכור שגם היחס אליו מצד ההגנות היה הרבה יותר קשוח: האיום שהוא סיפק כלפי הגנות הוא כזה שלא היה דומה לו. וכל זה עוד בלי לדבר על הלחץ הנפשי שהוא היה מצוי בו - למראדונה, אחרי הכל, לא היה צל של שחקן גדול שהוא היה צריך להשתוות אליו. למסי היה את דייגו, שריחף מעליו כצל.
ובמלים אחרות, מסי ומראדונה - למרות קשר הגורל שחיבר ביניהם - הם בסופו של דבר שתי חיות נפרדות בטבע. שונות לחלוטין אחת משנייה. לא דומות ברמת ההערצה מחוץ למגרש, ולא ברמת היכולת על המגרש.
והאמת? טוב שכך. מסי לא אמור היה מעולם להיות מראדונה, ולהיות דייגו זה לא תענוג גדול. הגדולה של ליאו מסי היא שהוא כתב את הסיפור שלו בכוחות עצמו ובעשר אצבעותיו בלבד. את המטאפורה חיברנו אנחנו, מרחוק. הוא תמיד שאף ורצה להיות ליונל.
וזה השיעור שלנו גם קדימה - כשיום אחד נרצה להשוות מישהו (אמבפה? הולאנד? אולי מישהו אחר שייוולד) לגדולה ולנוכחות של מסי. כל עוד נחפש את "מסי ה...", כנראה שלא נמצא אותו. כי הגיבור הבא של הכדורגל העולמי, זה שיבוא במקום מסי ביום מן הימים, כבר יהיה כוכב בעצמו. אי אפשר יהיה להשוות אותו, וגם לא נצטרך.
לא יהיה עוד דייגו, כמו שלא יהיה עוד פלה. לא יהיה עוד מסי, כפי שלא יהיה עוד אמבפה. בסופו של דבר, החישובים וההשוואות טובות לדיונים מלומדים של מתבונני כדורגל. את המסלול שהם בונים, הם יסללו לגמרי לבד.
