באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן
בדרך כלל, כדורגל וספורט אמורים למלא בחיים שלנו את המקום האסקפיסטי. המקום הזה שבו אנחנו מתנתקים מהמציאות המורכבת, לפעמים הקשה, ונכנסים לתוך עולם מקביל; כזה שבו הדבר החשוב הוא הכדור, הדשא והרשת, שבו מונחים כמו "מלחמה" או "טקטיקה" מקבלים משמעות אחרת ושונה. וכנראה שאין קלישאה דלוחה יותר מאשר המשפט "אסור לערב פוליטיקה וספורט".
ובכל זאת, יש מקומות שבהם ההפרדה הזו היא בלתי אפשרית. לפעמים הכדורגל הוא בדיוק המקום ששואב אליו את כל מה שבחוץ; רגשות לאומיים, פערים תרבותיים ואפילו התנגשויות בין תפיסות עולם ומחשבה. במקרים נדירים, ההתנגשות שמחוץ למגרש מתערבבת עם ההתנגשות על המגרש - וקרב שהוא גורלי מחוץ לדשא, הופך למשמעותי וחשוב מאוד במשחק עצמו. כמו המפגש במחזור האחרון של שלב הבתים במונדיאל, בין ארצות הברית לאיראן.
שתי הנבחרות כבר נפגשו במסגרת המונדיאל; זה קרה ב-1998 במסגרת הטורניר שנערך בצרפת. אז, האווירה היתה לא ממש מלחמתית; מבחוץ היו רעשים טבעיים, אבל ההתמודדות עצמה היתה ספורטיבית למופת, וגם רגועה מבחינת האקלים הכדורגלני; שתי הקבוצות הגיעו למשחק הזה כשהן אינן יכולות להעפיל לשמינית הגמר. עוד מעט ניגע במשחק ההוא, אבל כל זה נועד כדי לציין שהפעם - זה יהיה סיפור אחר. לגמרי אחר.
ההיסטוריה
היחסים בין איראן וארצות הברית, היום קצת קשה להאמין, היו יחסית נוחים עד סוף שנות השבעים. בשנת 1856 חתמה ארה"ב על הסכם סחר עם איראן, וכשעלה משטר השאה הפרסי המדינות ניהלו יחסים חמים; השאה, ששלט אז באיראן, היה אורח קבוע אצל נשיאים ושרים בכירים בארה"ב. הרגע המכונן הגיע ב-1979; לאחר שורה של הפגנות נגד משטר השאה, שנחשב ללא שוויוני מספיק בעיני האזרחים, המשטר נפל - וב-11 בפברואר אותה שנה איראן הפכה לרפובליקה איסלמית.
היחסים בין המדינות, כמו המשטר, עברו מהפך; השלטון החדש כבר לא ראה בארה"ב בעלת ברית, אלא אויב מר; האייתולה חומייני, אף הגדיר אותה כ"שטן הגדול". איראן לא רק היתה מדינת אויב עבור האמריקאים - היא גם היתה ההפך הגמור שלה. אם ארצות הברית שמה את החופש והליברליזם מעל הכל, המשטר החדש באיראן היה זה ששם את הדת מעל הכל - גם על חשבון החופש האישי של האזרחים. איראן הפכה למדינת דת, שבה דוגלים בהפרדה ברורה בין גברים ונשים, באיסור מוחלט על יחסים חד מיניים ובאכיפה מוגברת על כך שנשים ילבשו כיסוי ראש במרחב הציבורי.
שתי מדינות עלו על מסלול התנגשות ברור; בשנת 1980 ארה"ב תמכה בעיראק של סדאם חוסיין במלחמה שלה מול איראן (אפילו מכרה לסדאם חוסיין - מי שיום אחד היא תלכוד ותעמיד למשפט - נשק), בשנת 1995 הטיל הנשיא ביל קלינטון אמברגו - איסור מוחלט על כל קשר בין חברות אמריקאיות לבין חברות איראניות, ובשנת 2001, לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שרטט הנשיא ג'ורג' בוש הצעיר את "ציר הרשע" - זה שמחבר בין צפון קוריאה, עיראק ואיראן. במלים אחרות, המדינות הפכו לאויבות של ממש. הקריאות "מוות לאמריקה" היו נפוצות במיוחד ברחובות טהרן, ועודדו היטב ע"י המשטר.
המשחק הקודם
אז איך משחקים כדורגל בין שתי מדינות שאפילו לא מוכנות להכיר אחת בשנייה? כאמור, הפעם הקודמת היתה ב-21 ביוני, 1998, באצטדיון סטאד דה ז'רלאן בליון. נבחרות ארצות הברית ואיראן נפגשו בפעם האחת והיחידה בהיסטוריה של שתי המדינות למשחק כדורגל, בבמה הכי גדולה שיש. המשחק, כאמור, היה חסר חשיבות מעשית - איראן וארה"ב הפסידו את שני המשחקים הראשונים, והמחזור האחרון שוחק לפרוטוקול בלבד.
ואפרופו פרוטוקול, הבעיה המרכזית סביב המשחק נגעה לקשר בין השחקנים. על פי הגרלת המשחקים, ארה"ב הוגדרה כקבוצה א' (ה"מארחת"), ואיראן כקבוצה ב' (ה"אורחת"). על פי התקנות, לפני המשחק, שחקני קבוצה ב' צריכים לגשת לקבוצה א' לשלב לחיצות הידיים המסורתיות. אלא שמנהיג איראן, עלי חמנאי, הורה לשחקנים האיראניים מפורשות שלא ללכת לכיוון האמריקאים ("שטן גדול", כבר אמרנו?).
מי ששימש כמתווך היה מדראד מסעודי, פרסי במוצאו, שהיה אז אחראי תקשורת סביב המשחק; מסעודי פנה לאמריקאים, והם בתגובה הסכימו לצעוד כלפי האיראנים. בתמורה, השחקנים האיראנים העניקו להם ורדים לבנים, מחווה של שלום ופיוס, והשחקנים אפילו הצטלמו יחד לפני שריקת הפתיחה. אידיליה של ממש. אגב, בסיום אותו משחק איראן ניצחה 1:2, משערים של חמיד אסטילי בדקה ה-40 ומהדי מהדיביקיה בדקה ה-84. בריאן מקברייד הצליח רק לצמצם בדקה ה-87.
המשחק של עכשיו
אלא שמאז המשחק חסר החשיבות ההוא, עברו יותר מ-24 שנים. קרו הרבה דברים פוליטיים ומקצועיים בתקופה הזו, והפעם - למשחק הזה יש משמעות גדולה יותר.
ראשית, בגלל המקום בטבלה. איראן וארה"ב הם שתי נבחרות חזקות משמעותית מאלה שהיו ב-1998, ולשתיהן סיכוי ממשי למצוא את עצמן בשמינית גמר המונדיאל; איראן, לדוגמא, לא הגיעה לשלב הנוקאאוט מעולם. אחרי שני מחזורים, איראן נמצאת במקום השני עם שלוש נקודות, לארצות הברית יש שתיים. כלומר, שתיהן חייבות לנצח כדי להבטיח את מקומן בשלב הבא - לא מדובר במשחק לפרוטוקול, אלא במשחק לחיים ולמוות (במונחים ספורטיביים, כמובן).
שנית, יש למשחק הזה קונטקסט - בגלל המקום שבו הוא נערך. קטאר. זה המונדיאל הראשון אי פעם שנערך במדינה ערבית, והושג לאחר שב-2010 ניצחה ההצעה הקטארית (בדרכים לא ממש כשרות) הצעה אמריקנית מקבילה (זו שבסופו של דבר התקבלה במונדיאל הבא, שישוחק ב-2026). זו היתה מכה לא פשוטה לאגו של ארצות הברית, והמערב כולו. והמונדיאל הזה, כפי שכבר ראינו, הוא תצוגת תכלית של הכדורגל הערבי; ערב הסעודית מנצחת את ארגנטינה וליאו מסי, טוניסיה מלהיבה ושובה לבבות, וגם איראן - אחרי התבוסה המשפילה מול אנגליה, התאוששה וניצחה באופן דרמטי עם כדורגל מלהיב. עבור ארצות הברית, לפיכך, מדובר במשחק חוץ של ממש.
ואם במשחק הקודם בין השחקנים על הדשא היתה אווירה ידידותית וספורטיבית, הרי שהפעם האווירה תהיה הרבה יותר מתוחה - בגלל שורה של תקריות שהתרחשו ימים ספורים לפני המשחק. זה התחיל מכך שבקידום לקראת המשחק, העמודים של נבחרת ארצות הברית ברשתות החברתיות הציגו את דגל איראן ללא סמל הרפובליקה האיסלמית. על פי הגדרת ההתאחדות האמריקאית, המהלך נועד להביע הזדהות עם "מחאת החיג'אב" בקרב העם האיראני, ועם זכויות נשים במדינה. ההתאחדות האיראנית, לעומת זאת, ראתה במהלך פגיעה בכבוד של המדינה - ואף תבעה מפיפ"א להרחיק את ארצות הברית מהמונדיאל.
תקרית נוספת התרחשה אתמול, במסיבת העיתונאים של ארצות הברית. שני שחקני הקבוצה, טים ריאם ו-ווקר צימרמן, התיישבו ליד המיקרופונים וענו על שורה של שאלות בענייני המשחק המתקרב. רק כשהגיעה שאלה מעיתונאי איראני, הרשה לו דובר נבחרת ארצות הברית שאלה אחת בלבד. העיתונאי, שרווין טאהירי, בחר לשאול את ריאם וצימרמן על הזכרונות שלהם מהמשחק ההוא ב-1998, ובסיום טען שהאמריקאים מנסים להשתיק אותו. "זה גביע העולם, לא גביע ה-MLS", הוא אמר בלעג כלפי אנשי התקשורת האמריקניים.
וסיפור נוסף שהתרחש, ועשוי להעיב על המשחק, הגיע לא מאיש אמריקאי - אלא בכלל מגרמני. קוראים לו יורגן קלינסמן, הוא היה פעם מאמן נבחרת ארצות הברית והיום משמש כפרשן ברשת ה-BBC. אחרי הניצחון של איראן על וויילס, קלינסמן טען שהמשחק האגרסיבי (לטענתו) של האיראנים לא היה תאונה: "זו התרבות שלהם", אמר קלינסמן, "זה מה שהם יודעים לעשות. בגלל זה קרלוס קיירוש כל כך מצליח אצלם... הם לא מפסיקים לדבר עם השופט, הם נכנסים לך לתוך הפרצוף וגורמים לך לאבד ריכוז ושקט נפשי".
קיירוש, מאמן נבחרת איראן, התעצבן - והגיב בהתאם ברשתות החברתיות. "ההערות שלך כלפי התרבות האיראנית, הנבחרת האיראנית והשחקנים שלי הם בושה לכדורגל", כתב בשרשור ארוך בחשבון הטוויטר שלו. "אני מזמין אותך להגיע למחנה שלנו.. תלמד קצת על התרבות האיראנית, על המשוררים והאמנים, ואולי גם תשמע מהשחקנים כמה הם אוהבים ומכבדים את משחק הכדורגל". בסיום, אגב, הוא תבע מקלינסמן להתפטר מתפקידו בוועדה הטכנית של פיפ"א, בטענה שהוא משוחד נגדם. מאוחר יותר, קלינסמן התנצל על דבריו.
סוף דבר
האמת היא שההצגה המוחלטת של העימות ארה"ב-איראן היא קצת סטריאוטיפית. אחרי הכל, זכויות נשים וגאים היו בסכנה גם בארצות הברית (אפילו עומדות לבחירה כעת), ושחקני נבחרת איראן אפילו יצאו באומץ נגד המשטר שלהם - ובעד זכויות נשים, כאשר סירבו לשיר את ההמנון מתוך הזדהות עם מחאת החיג'אב המקומית. הדברים הם לא חד משמעיים - ומדינות הן תמיד הרבה יותר מורכבות משנדמה.
אבל אנחנו, הרי, מתעסקים בכדורגל. ועל הדשא, זה יהיה הכי מוחלט שיש. ארצות הברית ואיראן ייפגשו לקרב שבסופו יהיה לא רק כרטיס לשמינית הגמר, אלא גם לא מעט גאווה. האיראנים, מבחינתם, יראו בכך הזדמנות להעניש את האמריקאים השחצנים על הפגיעה בכבוד שלהם. האמריקאים? הם סוף סוף יקבלו צ'אנס להראות שגם בכדורגל, הם יודעים לתת למשטר הדכאני והדתי בראש.
איך שלא נסתכל על זה, יש כאן עימות ברור ומרתק בין השמרנות לליברליזם, בין הדת לחילוניות, בין המערב לעולם הערבי - והכל, בתשעים דקות של מאבק. זו לא מלחמה, כמובן. המלחמות האמיתיות קורות רחוק ממגרשי הכדורגל. אבל זה כן הופך לאחד המשחקים הכי מעניינים שיש למונדיאל הזה להציע. מכל הסיבות שבעולם.
