המסך ירד על בתי מוקדמות המונדיאל באירופה. 9 מאושרות כבר זכו בכרטיס למונדיאל, עוד 8 נבחרות יאבקו על ארבעת הכרטיסים האחרונים לרוסיה 2018 והשאר יאלצו לעשות בדק בית. הנה חמש הערות סיכום על הקמפיין האחרון עם קריצה למה שהולך לקרות בקיץ.
1. העומק הגרמני: נבחרת גרמניה סיימה בסטייל קמפיין מוקדמות מושלם עם 10 ניצחונות ב-10 משחקים ועל הדרך גם קבעה שיא שערים אירופי במוקדמות: 43 (אותו בלגיה השוותה אתמול). ככה זה כשבבית שלך מופיעה הנמושה האולטימטיבית, האימפריה מסן מרינו. אבל אם מסתכלים ברצינות על הקמפיין, אפשר להתרשם לא פחות ממי הבקיעו את השערים: 21 שחקנים שונים התכבדו במלאכת הכיבושים מתוך 37 שחקנים שנטלו חלק בקמפיין. כאשר יושוע קימיך הוא היחידי שלקח חלק בכל 10 הניצחונות.
הנתון הזה מלמד יותר מכל על השמיכה הרחבה שיש ליוגי לב. למעשה, במהלך הקיץ בחר המאמן בצורה מושכלת לשלוח לגביע הקונפדרציות את הסגל המשני שלו. התוצאה היתה לא רק זכיה בטורניר, אלא גם דקות משחק וביטחון לשחקנים הצעירים של גרמניה.
הפציעות הארוכות של שחקנים כמו מסוט אוזיל, סמי חדירה, מאריו גומז וג'רום בואטנג אפשרו גם במהלך קמפיין המוקדמות לגלות שחקנים אחרים ביניהם טימו ורנר, לאון גורצקה ולירוי סאנה שיגיעו הרבה יותר משופשפים ובשלים לעזור לגרמניה להגן על גביע העולם בקיץ.
2. הדומיננטיות הספרדית: המינוי של ז'ולן לופטגי, חסר הניסיון, למאמן נבחרת ספרד התקבל די בהפתעה אחרי תור הזהב של לואיס אראגונס המנוח ו-ויסנטה דל בוסקה, אך בזמן קצר מאוד כבר הספיק להטביע את חותמו. שני דברים חשובים הביא לופטגי ללה רוחה. הראשון הוא כמובן דם חדש וצעיר של שחקנים שאמורים להחליף את הדור הוותיק שזכה בהכל. ההשתלבות של איסקו, אלברו מוראטה, טיאגו, קוקה ודני קרבחאל, אותם הוא מכיר מצויין מהנבחרות הצעירות, הכניסה רוח חיים ותיאבון לנבחרת שנראתה מעט שבעה ומדושנת לאחר ההדחה לאיטליה בשמינית גמר היורו האחרון.
הנקודה השניה שהיא לא פחות חשובה: מציאת פתרונות בהתקפה לנבחרת שמרכז הכוח שלה הוא השליטה בכדור. הדבר בא לידי ביטוי במשחק מול איטליה (0:3) בברנבאו. ספרד לא רק היתה דומיננטיות יותר מהיריבה שלה באמצע המגרש, היא גם הוכיחה עליונות טקטית וכפתה את סגנון המשחק שלה על האיטלקים, בניגוד גמור למה שקרה בצרפת 2016 בין השתיים.
הצבתו של איסקו כחלוץ מדומה ולמעשה כשחקן חופשי, תוך כדי חילופי המקום של שחקני האגפים, יצרו כאוס אצל היריבה. הכדורגל של "האדומה" הוא אטרקטיבי, מגוון ויעיל והיא נראית שוב כמי שמועמדת לזכות בגביע העולם.
3. חוסר היציבות של צרפת: יסכימו כולם שיחד עם גרמניה וספרד, צרפת היא הצלע השלישית במשולש העוצמה של אירופה. "צרפת יכולה להרכיב שלוש נבחרות ברמה הכי גבוהה בעולם", טען מאמן הולנד, דיק אדבוקאט, יממה לפני שהטריקולור הביסו 0:4 את נבחרתו בסטאד דה פראנס.
שלושה ימים לאחר מכן הגיע ה-0:0 המביך מול לוכסמבורג והדגיש על רגל אחת את הקוטביות של הצרפתים: מצד אחד, מאגר בלתי נדלה של כישרונות שיכולים להתפוצץ ברגע אחד, מצד שני נבחרת שלא מממשת את הפוטנציאל שלה לאורך זמן. את התנודות ביכולות ניתן היה לראות גם במשחקי החוץ בשבדיה (2:1) ובבולגריה (0:1).
לדשאן יש "כאב ראש חיובי" בבחירה ההרכב כאשר מתחת לפני השטח מתפתח לו דור חדש של כישרונות אדירים מקיליאן אמבפה, דרך עוסמן דמבלה, תומא למאר ואדריאן ראביו. אבל העוצמות ההתקפיות של הטריקולור לא מנוצלות כהלכה.
מבחינה סטטיסטית, צרפת (18 שערים) רחוקה מהיריבות האמיתיות שלה (גרמניה 43, ספרד 36) הצרפתים כובשים בטורניר הזה שער כל ארבע בעיטות למסגרת, לעומת ספרד, גרמניה או בלגיה שעושות את זה בפחות משני ניסיונות בלבד. למאמן יהיו לא מעט החלטות קשות שיצטרך לקבל עד המונדיאל, על מנת להוציא יותר משחקניו.
4. הייאוש ההולנדי: כמעט 40 שחקנים הולנדים נטלו חלק בקמפיין הכושל הזה והצרה הגדולה היא שאחרי ששלושה יפרשו ממנה (אריאן רובן, רובין ואן פרסי ו-ווסלי סניידר) קשה יהיה לספור על אצבע אחת את היורשים, המנהיגים הבאים, אלה שינסו להוציא את העגלה המקרטעת מהבוץ.
הדור הנוכחי של הולנד פשוט לא מספיק טוב. הבנו את זה כבר בקמפיין מוקדמות היורו האחרון (בו סיימה הנבחרת במקום הרביעי). הסיטואציה שהולנד כל כך מייאשת שקשה להאמין שמישהו באמת מופתע שהנבחרת תראה את גביע העולם בבית לראשונה מאז 2002.
את הכישלון ההולנדי אפשר להסביר בהרבה דרכים: זה מתחיל עם חומר שחקנים פשוט לא מספיק איכותי (אין יורש אמיתי לאריאן רובן, ווסלי סניידר או רובין ואן פרסי), ממשיך בבחירת מאמנים מיושנים (חוס הידינק בקמפיין הקודם ודיק אדבוקאט) או חסרי ניסיון (דני בלינד) שלא השכילו להקנות להולנד שיטת משחק המתאימה לסגל הקיים והמוגבל.
זה הולך ומחריף גם כשרואים את הצניחה האדירה של הקבוצות ההולנדיות באירופה. ב-20 השנים האחרונות הליגה ההולנדית צנחה 8 מקומות דירוג ומדורגת 13 באירופה. לא פלא שלראשונה אחרי 30 שנה, הולנד לא תופיע ביותר מטורניר גדול אחד ברציפות.
5. הסוד של איסלנד: פלייאוף מונדיאל ב-2014, העפלה לרבע גמר יורו 2016 ועכשיו עלייה למונדיאל היסטורי והפיכתה של איסלנד לנבחרת הקטנה אי פעם שמעפילה למונדיאל אחרי שצלחה בית קשה ביותר שכלל את קרואטיה, אוקראינה וטורקיה. על הסנסציה של נבחרת הקרח כבר דנו הרבה במהלך המשחקים בצרפת 2016 ואין סיבה להיות מופתעים שוב. הם פשוט ממשיכים מאיפה שהפסיקו.
אלה אותם השחקנים המאושרים שהביאו את הבשורה בקמפיינים הקודמים. הנתון הבא יסביר מצויין: איסלנד השתמשה ברוטציה קצרה מאוד – רק 21 שחקנים במהלך כל מוקדמות מונדיאל 2018, בניגוד למשל לישראל שהשתמשה ב-38.
זה אומר שיש היררכיה ברורה ותלכיד מוצדק אצל הנבחרת הנורדית שמבינה מה הוא המתכון הטוב ביותר להצלחה. זו אותה יכולת קטלנית של גילפי סיגורדסון לכבוש ולבשל במצבים נייחים לחברים שלו ובערך אותו המאמן. היימיר הלגריסון (שהיה עוזרו של לארס לאגרבק בקמפיינים הקודמים) מוציא מהשחקנים שלו הרבה יותר ממה שהם שווים לחוד וזה כל היופי בכדורגל נבחרות. למונדיאל, האיסלנדים לא יגיעו כבר כאנדרדוג מובהק.
