19 במאי, 1994. ג`ורג` קוסטנזה ישב בבית הקפה "מונק" שבמנהטן, והבין שמשהו חייב להשתנות. כשהמלצרית עמדה כבר לחתום את ההזמנה הרגילה שלו - טוסט עם טונה, סלט קולסלואו וכוס קפה - הוא עצר אותה, רגע אחרי שכבר אמר "כן".
"כן. לא, לא, לא, חכי רגע. אני תמיד מזמין טוסט טונה. שום דבר לא עבד לי בחיים עם טוסט טונה. אני רוצה את ההפך הגמור מטוסט: סלט עוף עם לחם, לא מטוגן, עם סלט תפוחי אדמה בצד - וכוס תה!". ברגע אחד, שאחרי במשך חמש עונות שום דבר לא עבד לג`ורג` - הוא החליט לעשות את ההפך.
שלושים שנה (וקצת), 10 ביולי, 2024. זיגנאל אידונה פארק, דורטמונד. כמו ג`ורג` קוסטנזה, גם גארת` סאות`גייט הסתכל על המגרש - והבין ששוב, זה לא הולך לו. אחרי המחצית הראשונה הכי טובה של אנגליה בטורניר הזה, הנבחרת שלו שוב נראתה כמו הנבחרת שביאסה לכולם את הצורה כל הקיץ. הגנתית, שבלונית, כזו שלא מצליחה לפרוץ קדימה.
ואז, כמו קוסטנזה, הוא החליט לעשות את ההפך. כמו הדמות האגדית מ"סיינפלד", גם הוא היה קרוב מאוד לשנות את ההחלטה - שנייה לפני הדקה ה-80, בוקאיו סאקה כבש שער שנפסל בגלל נבדל. אם השער לא נפסל, כנראה שצמד החילופים היה נזרק לפח. אבל פליקס צוואייר "עשה לו טובה", ביטל את השער - והחילוף יצא לדרך. בוקאיו סאקה והארי קיין יוצאים, קול פאלמר ואולי ווטקינס נכנסים.
קשה לחשוב על שני שחקנים שהם יותר גארת` סאות`גייט מאשר סאקה וקיין. את סאקה, במידה רבה, הוא בנה למעמד של כוכבות - כולל ההחלטה מעוררת המחלוקת בגמר לפני שלוש שנים, להכניס אותו רגע לפני הפנדלים; החלטה שעלתה לסאקה ברגע הכי כואב בקריירה שלו. וקיין? קיין חייב לסאות`גייט לא מעט ממה שהרוויח. הוא תמיד היה חלוץ טוב, אבל האמון שקיבל מסאות`גייט בתחילת הדרך - פלוס סרט הקפטן - הפך אותו להדליינר. לשחקן שמצפים ממנו.
ודווקא שניהם יוצאים, לטובת שני שחקנים שהם "ההפך" הגמור: קול פאלמר, כבר נכתב לא פעם, זכה למעט מאוד אמון בטורניר הזה - למרות שבכל משחק עשה דברים נהדרים. אולי ווטקינס - עד החילוף הזה בדורטמונד - שיחק 20 דקות בכל הטורניר.
זה היה מהלך מאוד לא "סאות`גייטי". מהלך של שינוי, לפני שמישהו מכריח אותו. לפני שהחרב בדיוק על הצוואר. זה היה מהלך של תעוזה, מהלך שבמצב של תיקו - הוא הלך על ניצחון. וכמו תמיד כשהוא יצא מה"שיטה", הוא הרוויח: פאלמר בישל לווטקינס את שער הניצחון. רגע שווטקינס, פאלמר, הוא - וכל האומה האנגלית - לא ישכחו לעולם.
אולי אלה הפנדלים נגד שווייץ, אולי התחושה שהיא כבר ראתה את הסוף כ"כ הרבה פעמים (גם נגד - אבל מול הולנד היצירתית, אנגליה כמעט "נאלצה" לשחק הרבה יותר פתוח. וזה הוציא ממנה את היכולות שלה.
וביקורות היו על סאות`גייט מכאן ועד ווטפורד, ובחזרה. אבל צריך להודות שיש היגיון מסוים גם ב"שיגעון" שלו. סאות`גייט עשה דבר אחד גדול בנבחרת אנגליה, שלא היה שם קודם. הוא הכניס בה את היכולת לנצח. מסורתית והיסטורית, אנגליה תמיד היתה הנבחרת שיורדת עם הראש בין הידיים. זו שחוטפת בשניות האחרונות, ולא מחטיפה. זו שמפסידה בפנדלים, זו שאתה לאט לאט מתחיל לראות את הקמילה - כמעט סופר לאחור עד הרגע שבו תקבל את הגול שיעיף אותך מהטורניר.
ולא היא. בשלושת משחקי הנוק אאוט שהיו עד כה - בתסריטים שבהם, בדרך כלל, אנגליה היתה יורדת מהמגרש חפוית ראש, היא עשתה את המהפך. המספרת ההיא של בלינגהאם בשמינית הגמר, הניצחון בפנדלים על שווייץ - עם חמישה בועטים מושלמים (אנגליה מנצחת בפנדלים - זה לנצח לא יהיה מובן מאליו), והרגע הזה של ווטקינס. אנגליה, שתמיד היתה ה"לוזרית", הפכה להיות נבחרת שיודעת לנצח - להישאר עד הסוף, לעמוד איתן בהגנה, ולהשאיר את הדלת פתוחה - כדי שהמזל יוכל להיכנס.
אומרים שהמזל הולך עם הטובים - במקרה של אנגליה, "טובה" היא לא היתה, אז לפחות אפשר להגיד שהמזל הלך עם היציבים.
בעוד שלושה ימים, באצטדיון האולימפי בברלין, אנגליה תעלה לגמר היורו כאנדרדוג. אי אפשר היה להגיד עליה את זה, לפני שלוש שנים בוומבלי. אז, עם המגרש הביתי (והאווירה הכאוטית מסביב), התחושה היתה שהלחץ עליה. זה גם הורגש בכל נגיעה בכדור. הפעם, אולי למזלה, הפוקוס יהיה על ספרד - "לה רוחה" היא הנבחרת הטובה יותר בכל מובן. היא כבשה הכי הרבה בפער עצום, היא שיחקה את הכדורגל הכי טוב והיא פוגשת נבחרת ששיחקה בסך הכל 45 דקות שלמות טובות בכל הטורניר הזה.
אבל אולי הפעם, דווקא הציפיות הנמוכות - ישחקו לטובתו של סאות`גייט. אנגליה תצטרך במשחק הזה לשלוף ציפורניים, להילחם כדי לנצח, ולא בהכרח להיות הכי טובים - אלא להישאר שם, עד הסוף, ולתת למזל להיכנס. ועד עכשיו, הטקטיקה הזו עבדה לה לא רע.
בפרק ההוא של "סיינפלד", ג`ורג` הופך את טקטיקת "ההפך" לדת שלו - אחרי הכל, היא הביאה לו את כל הדברים הטובים שקרו לו. היתקלות נחמדה עם בחורה יפהפיה, ג`וב בקבוצת הבייסבול "ניו יורק יאנקיז" - את הכל הוא השיג בגלל היכולת ללכת נגד האינסטינקט.
לגארת` סאות`גייט כבר מאוחר לאמץ את "ההפך" בתור שיטה - יכול להיות שהגמר בברלין יהיה המשחק האחרון שלו אי פעם כמאמן נבחרת אנגליה. ובכל זאת, כאוהד של הנבחרת האנגלית, נשאר לי רק לקוות שבחדר ההלבשה ביום ראשון - רגע לפני שריקת הפתיחה, גם הוא לא יזמין טוסט עם טונה.
