sportFive1412815 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
לא חסינים מעייפות. פודן (GETTY) (צילום: ספורט 5)
לא חסינים מעייפות. פודן (GETTY) | צילום: ספורט 5

המשחק בין פורטוגל וצרפת, שהסתיים בניצחון בפנדלים של סגנית אלופת העולם, אכזב רבים. מיליוני צופים סביב העולם התכנסו סביב המסכים כדי לראות קונצרט - משחק בין שתי נבחרות עמוסות בכישרון, עמוקות ברמת הסגל, שדו קרב ביניהן אמור לייצר ניצוצות. בפועל, התוצאה הייתה די מבאסת - ראינו 0:0 ב-120 דקות, ואפילו בפנדלים לא קיבלנו איזה דרמה מדהימה. צרפת בעטה חמישה פנדלים מוצלחים, פורטוגל החטיאה אחד - והראשונה עלתה לחצי הגמר. בכך התחיל ונגמר האירוע הזה, שהיה אמור להיות רגע שיא. על משקל המערכון המפורסם, רצינו כדורגל וקיבלנו "לה מרמור".

וכיאה וכנאות, כולם ממהרים להאשים - את דשאן, את מרטינז, את השחקנים שלא התעלו לגודל השעה, בוודאי את שני השואומנים הגדולים - קיליאן אמבפה וכריסטיאנו רונאלדו, שעד כה הציגו טורניר די חלש. רונאלדו סיים את הטורניר הזה בלי אף שער לזכותו (בישול אחד), אמבפה כבש שער אחד בפנדל. זו כל התוצרת שקיבלנו, משני שחקנים שרבים ציפו מהם להרבה יותר. ואכן, אשמה יש לכולם - אבל ייתכן שהטורניר הזה, באופן כללי, נועד לספק תמרור אזהרה לכל חובבי הכדורגל.

כי השחקנים האלה, שאנחנו מצפים מהם לגדולות ונצורות, הגיעו ליורו מותשים. הכוכבים של אנגליה, צרפת ופורטוגל הגיעו לעונה הזאת אחרי ששיחקו עשרות משחקי כדורגל, בלו"ז צפוף כמעט בלי מנוחה, בכמות הולכת וגדלה של מפעלים (ראויים יותר ופחות), לא יורדים מהמגרש ותחת לחץ בלתי פוסק. פיל פודן, לדוגמא, שיחק העונה 53 משחקים רק במדי מנצ`סטר סיטי. ביחד עם המשחקים בנבחרת אנגליה (מוקדמות יורו, ידידות וביורו עצמו) היו לו 66 משחקים בכל המסגרות, ברובם הוא לא ירד מהמגרש. האם באמת קשה להאמין שבסופו של דבר, גם שחקן כמוהו יגלה ירידה ביכולת תחת עומס כזה?

ואולי זה לא הם, אלא אנחנו. אולי אנחנו צריכים לכייל את עצמנו מחדש מול החוויה שנקראת היורו (או המונדיאל, שהולך גם הוא לגדול באופן אקספוננציאלי בעוד שנתיים ל-48 נבחרות ומי יודע כמה משחקים). להבין שבסופו של דבר, היכולת לראות מהשחקנים האלה את הניצוצות שהם מביאים במועדונים - מוגבלת. ובעיקר, שהעלייה המטורפת בכמות המשחקים שהמועדונים הגדולים חווים - גובה מהם מחיר ברמת הנבחרת הלאומית. ואולי, אחרי שסיימנו לזרוק נעצים על סאות`גייט ודשאן, מתישהו גם נפנים שיש גבול ליכולות - אפילו של קיליאן אמבפה וג`וד בלינגהאם. והמרדף המטורף שהכנסנו אותם אליו, בסוף לא פוגע רק בהם - אלא גם בנו.

אבל האם מישהו מפנים את המסר? לא ממש, כי מסלול החיים של הכדורגל - רק עומד להעמיס על השחקנים עוד יותר. כמות המשחקים במונדיאל רק גדלה עם השנים, ליגת האלופות מתרחבת ופיפ"א תמיד עושה את חלקה בעסקה ביצירת עוד מפעלי כדורגל מנופחים וחסרי חשיבות, על חשבון המנוחה של הכדורגלנים. המכונה האדירה שכולנו חלק ממנה ושמגלגלת מיליארדים בשנה, לא מתכוונת לעצור ולהתחשב בקטנות כמו בריאות השחקנים או הרגישות שלהם לפציעות. וכנראה שזו, אם תרצו, התשובה של טבע האדם לדרישה הבלתי פוסקת הזו: כדורגל מבאס, עייף וחסר השראה.

זה לא טקסט שבא לנקות בהכרח את דשאן או סאות`גייט מאחריות. גם תחת המצב הזה, אפשר להוציא יותר מהנבחרות - ספרד, למרות שהיא נבחרת פחות לחוצה ויותר צעירה, היא דוגמא מצוינת לכך; ולדעתי היא גם הפייבוריטית האמיתית לזכות, בגלל שהיא מצליחה לשלב בין כדורגל לבין ווינריות. אבל בתוך הדיון הסוער הזה על המאמנים, שהפכו לחזות הכל, כדאי שנזכור שלא הם עולים על הדשא. מי שעולים הם השחקנים, שנמצאים תחת שחיקה הולכת וגוברת. ועד שהכדורגל לא יתחיל לספור גם אותם במירוץ הזה, הוא יקבל עוד הרבה משחקים משעממים - כמו זה שראינו אמש בהמבורג.