"אכזבה היא תחושה של מפח נפש, צער, עצב או היעדר הנאה, כאשר בעיני המאוכזב יש פער גדול בין הציפיות המוקדמות בנוגע להתרחשות מסוימת, לבין מה שהתרחש בפועל" (מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית).
זו, בפשטות, התחושה שאיתה יצא כל צופה (וכנראה גם כל מי שנבחרת ישראל קרובה לליבו) בסיום הערב הזה בטרנר. נבחרת ישראל קיבלה הזדמנות נהדרת לחזור למסלול הנצחונות, ולרשום צעד ענק בדרך להעפלה היסטורית ליורו, אבל מעדה בבית וסיימה רק בתיקו 1:1 נגד צפון מקדוניה.
זה הרגע הזה שבו האוויר, שהתמלא ונשם בפסגות במשך תשעים וחמש דקות, בתחושה שעוד מעט מגיע הרגע הזה, שבו הכל יעוף באוויר, ואז מגיעות שלוש שריקות חדות במשרוקית וקוטעות את החלום. רק נקודה. תיקו. התוצאה המתסכלת ביקום. זו שלא ברור לך אם אתה שמח על השער שכבשת, או עצוב על השער שספגת.
נבחרת ישראל של אנדי הרצוג נתנה לנו, במשך זמן רב, את התחושה שהפעם זה אחרת. בניגוד לנבחרות אחרות שסביבן היתה תחושה צינית כמעט מההתחלה, כאן נשטפנו באופטימיות. משהו שמחבר בין שחקנים טובים, מאמן שנראה שמגיע ללא מחוייבויות קודמות, ובעיקר ערן זהבי אחד, שחזר אחרי פרשת זריקת הסרט (שהיתה נגד אותה יריבה, לפני שנתיים ושלושה ימים) נחוש להוכיח לכולם שהוא יכול להיות "האחד".
ובדקה ה-55 זה באמת נראה ככה, כשבמגע ווינרי אופייני הוא פגש מסירת רוחב נהדרת של מנור סולומון והעיף את טרנר לשמיים. אלא שלמעט אותו רגע, זה לא היה משחק אופייני של זהבי. הוא שותק ברוב דקות המשחק ע"י ההגנה של צפון מקדוניה, עשה את התנועה הנכונה אבל לא הצליח לחבר אותה עם הכדור. וגם מבחינתו, הערב הזה הוא החמצה לא קטנה.
אם נחזור רגע להגדרה המילונית, הרי שאכזבה היא הפער שבין הציפיות לבין המציאות. ואז אתה מעיף מבט על ההרכב, ותוהה: מה גרם לך לצפות? מעבר מהיר על ה-11 שעלו הערב לטרנר, מצא מעט מאוד שחקנים שעולים באופן קבוע בקבוצות שלהם, ועוד פחות כאלה שמשחקים ובכושר טוב. ספטמבר תמיד היה חודש קשה עבור הנבחרת (כפי שמלמדת ההיסטוריה), אבל נדמה שספטמבר 2019 היה אכזרי אליה במיוחד. ובמצב העניינים הזה, קשה באמת היה לחשוב בצורה ריאלית על ניצחון.
אבל רצינו להאמין. חשבנו שזה יהיה הרגע שבו נגיע לסלובניה, למשחק הגורלי (שהופך כעת לגורלי עוד יותר), עם מקדמה של ניצחון מעורר אופטימיות. חשבנו, והתבדינו. עוד התבדות אחת ברשימה ארוכה ומבאסת, של צלקות תוצרת נבחרת ישראל על הלבבות של הקהל הרחב. עוד אחת נוספה הערב. קטנה יותר אולי מבעבר, בכל זאת השגנו נקודה, אבל ברגעים שבהם המשחק עוד טרי, לא מרגישה פחות כואבת.
בשני, נבחרת ישראל תעלה ללובליאנה, למשחק נגד הסלובנים שהופך לקריטי עוד יותר אחרי שהיא פספסה את ההזדמנות בבית. ולשם תגיע נבחרת שיש לה על מה לבנות: מנור סולומון נתן משחק לא רע, אלי דסה ברגעים מסויימים לא הזכיר שחקן שאין לו קבוצה, וברגע אחד נמצא מגע הקסם למרות כל התנאים הבעייתיים. אבל עם כל הכבוד לבנייה, נדמה שהפעם הצופים מול המסך (ואלה שייסעו איתה לסלובניה) יקוו למשהו אחר:
משהו להאמין בו.
"הלילה הזה,
שום סימן לא נותן.
הוא מעוור, הוא מכוון את התנועה,
בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות.
והוא חושב שילדים מאמינים לזה,
מין לילה שכזה".
(שלום חנוך)
