חוסר היציבות הפוליטי והכלכלי ביבשת אפריקה הוא עניין שבשגרה ומשפיע באופן ישיר על הכדורגל בחיי היום יום. בנובמבר האחרון, החליטה ההתאחדות האפריקאית לשלול מקמרון את אירוח אליפות אפריקה 2019 בעקבות עיכובים חמורים בהכנות, נוכח המשבר הפוליטי שתקף את המדינה. כוחות בדלניים אנגלופילים השתלטו על שטחים נרחבים בצפון בדרום המדינה ואיימו למוטט את המשטר הפרנקופילי. מצרים "זכתה" מההפקר וקיבלה על עצמה את אירוח האליפות, חודשים ספורים לפני יציאתו לדרך.
אפריקה למתחילים pic.twitter.com/RAZsB04toU
— Dani Porath (@DaniPorath) June 20, 2019
זו הפעם הרביעית ברציפות שהמארחת המקורית, איננה המארחת בפועל. מרוקו סירבה ב-2015 לארח בשל פריצת מגפת האבולה, ופעמיים נלקח האירוח מלוב בשל מלחמת אזרחים במדינה. אל דאגה. גם הענקת האירוח למצרים התקבלה באי נחת. זו הפעם הראשונה בתולדות היבשת, שהטורניר, שייצא לדרך ביום שישי, מתקיים בחודשי הקיץ החמים. הסיבה לכך היא הלחץ שהפעילו הליגות הגדולות באירופה, שטענו, בצדק רב מבחינתן, כי קיום האליפות בתחילת השנה האזרחית, פוגע בהן. בעיקר מדובר במדינות כמו אנגליה וצרפת, היבואניות העיקריות של שחקנים מהיבשת השחורה, עם קרוב לרבע מכלל מהמשתתפים. לאחר שהוויכוח הארוך והמתיש הזה נפתר - צצה בעיה חדשה.
גביע אפריקה ייצא הערב לדרך בפעם הרביעית ברצף שלא במדינה שנבחרה לארח במקור:
— Dani Porath (@DaniPorath) June 21, 2019
2013 - לוב נופלת בשל מלחמה, דרום אפריקה מארחת בפועל
2015 - מרוקו נופלת בשל האבולה, גינאה המשוונית מארחת
2017 - לוב נופלת שוב בגלל המלחמה, גאבון מארחת
2019 - קמרון נופלת בגלל המרד האנגלופילי, מצרים מארחת
מתוך התחשבות עם הציבור המוסלמי, מועד פתיחת האליפות נדחה בשישה ימים על מנת שלא יתנגש עם צום הרמדאן. הווה אומר שהטורניר ישוחק עמוק לתוך יולי, במהלך שיא החום והלחות שמציע החודש השביעי במדינה הערבית הגדולה ביבשת. ביום הפתיחה החגיגי בקאיר יירשמו לאורך היום 39 מעלות. את החשש מפני החום הכבוד הביע דז'אמל בלאמדי, מאמנה של אלג'יריה, שאמר: "זה כמעט לא אפשרי לשחק במצרים תחת החום והלחות הללו. היה עדיף לקיים את הטורניר בדרום אפריקה". בהתאחדות המצרית עקצו ואמרו: "אולי הוא מתכוון לקחת שבלתי אפשרי לשחק מול הקהל המצרי התוסס".
זהו לא האתגר היחיד עימו יתמודדו המארגנים. המהדורה ה-32 של אליפות אפריקה תהיה הגדולה אי פעם, לאחר ההחלטה מעוררת המחלוקת להרחיב את מספר המשתתפות מ-16 ל-24 נבחרות. פירוש הדבר הוא שנבחרות כמו מאוריטניה, מדגסקר ובורונדי יערכו הופעת ביכורים על הבמה הכי חשובה ביבשת. כמו רבים אחרים, גם העיתונאי ג'ונתן ווילסון מהגרדיאן ביקר את ההחלטה וכתב: "הרעיון להגדיל את מספר המשתתפות הוא נוראי. זו החלטה שפוגעת באיכות של הטורניר ומגדילה את מספר המשחקים חסרי החשיבות. זו יותר החלטה כלכלית ופוליטית מאשר ספורטיבית וניסיון להרוויח יותר כסף, כך שנבחרות כמו ניגריה ודרום אפריקה תמיד יעפילו לטורניר".
אפשר גם למצוא נקודת אור אחת בהרחבת הטורניר. למשל, בכל הקשור בהבקעת השערים. אם אכן על הנייר, הפערים בין הנבחרות אמורים להתעצם, והסיכוי להעפיל גדל (לראשונה, ארבע הנבחרות הטובות יעלו גם מהמקום השלישי) מכאן שהצפי הוא למשחקים הרבה פחות מבוקרים ויותר התקפיים. הבעיה המרכזית בשלושת הטורנירים האחרונים הייתה היעדר השערים, כשהממוצע למשחק עמד על פחות מ-2.5 שערים. שיא השפל הגיע בטורניר האחרון בגבון עם ממוצע עלוב של 2.06 שערים למשחק. בעידן של ליגת האלופות, שם הממוצע עומד כבר שלוש שנים רצוף על 3 שערים לפחות למשחק, ציבור חובבי הכדורגל מכור לשערים וחייב להזריק אותם במינונים גבוהים, כדי להיות מסופק.
שינוי נוסף שייחול על האליפות בפעם הראשונה ורק משלב רבע הגמר ומעלה הוא הכנסת ה-VAR. כזכור, רק לפני מספר שבועות פרצה שערוריה ענקית בגמר ליגת האלופות של אפריקה, כאשר שער חוקי של קזבלנקה מול וידאד נפסל. מערכת הטלוויזיה לא עבדה והשחקנים המרוקאנים פוצצו את המשחק כמחאה. ההתאחדות האפריקאית החליטה לערוך משחק חוזר, שיתקיים רק אחרי אליפות היבשת, בתקווה שעד שלא יחזרו סקנדלים כאלה גם לעיני כל העולם.
בטורניר הקרוב יש לא מעט סיבות לאופטימיות בעניין הזה. מספיק אם נציין כי שניים משלושת מלכי השערים בפרמיירליג - סאדיו מאנה ומוחמד סלאח - יופיע עם נבחרתם מצרים וסנגל בהתאמה. השלישי פייר אמריק אובמיאנג לא העפיל עם גאבון, אבל גם בלעדיו נפגוש במצרים גלריה של כוכבי התקפה משובחים וביניהם: ניקולה פפה, ווילפריד זאהה (חוף השנהב), יוסוף אן-נסירי, חאכים זייש (מרוקו), קייטה באלדה, איסמאילה סאר (סנגל), ריאד מחרז, יאסין ברהימי, איסלם סלימאני (אלג'יריה), אריק צ'ופו מוטינג (קמרון), סדריק בקמאבו (קונגו DR), סמואל צ'וקואזה, אחמד מוסה (ניגריה), וואבי חזרי (טוניסיה), אנדרה אייוו ואסמואה ג'יאן (גאנה).
ומה לגבי הנבחרות עצמן? הכדורגל האפריקאי רשם שפל היסטורי במונדיאל האחרון, כאשר לראשונה מאז 1982, אף נבחרת מהיבשת השחורה לא הצליחה להעפיל לשלב הנוקאאוט – נתון שמרמז אולי יותר מכל שלטורניר הקרוב הנבחרות הגדולות יגיעו כשהן שוות ברמתן, להוציא אולי את מצרים. המארחת ושיאנית הזכיות, עם סלאח בריא הפעם וללא עיסאם אל חדארי, מסומנת כפייבוריטית לפי יחסי ההימורים לאחר שהפסידה בגמר הטורניר ב-2017.
עם זאת, בשונה מטורנירים אחרים (קופה אמריקה למשל), יש להתייחס לעניין הפייבוריטית בזהירות רבה. מה גם שמאז הזכייה השלישית ברציפות של הפרעונים ב-2010, שום נבחרת לא השכילה לשמור על התואר שלה ביבשת - מה שמלמד בעיקר על חוסר יציבות של הנבחרות הבכירות. חוסר יציבות מקצועי הוא מוטיב מרכזי של הנבחרות באפריקה, מה שהופך את הטורניר פעמים רבות לבלתי צפוי.
שתי הנבחרות שמדורגות מתחת למצרים בטבלת הזוכות הפוטנציאליות, הן סנגל ואלג'יריה, שמציגות סגלים מרשימים מאוד, אולי האיכותיים ביותר בטורניר. אלא שההיסטוריה שלהן בטורניר יחסית דלה. אריות הטראנגה הגיעו להישג השיא שלהם ב-2002, כאשר הפסידו לקמרון בגמר. ואילו הירוקים זכו בתואר בפעם היחידה ב-1990. עוד מועמדת אטרקטיבית היא מרוקו, שלא הניפה את התואר מאז 1976. אם יש דבר אחד ייחודי לאליפות אפריקה, ושוב בניגוד לטורנירים אחרים, הרי שלא תמיד הנבחרות האיכותיות ביותר גם זוכות בתואר. קמרון, להזכירכם, הגיעה לטורניר לפני שנתיים ללא שבעה שחקנים בולטים בעקבות חרם נגד המאמן וחזרה הביתה עם הגביע.
