ברמה הספורטיבית, מעולם לא היה מצבו של הכדורגל הספרדי - עטור זכיות ונוטף במחמאות מכל עבר - כל כך טוב. מספיק להביט על ארון הגביעים ההולך ומתרחב של הנציגות הספרדיות בגביעי אירופה השונים ובהישגים ההיסטוריים של הנבחרת הלאומית בעשור האחרון כדי להבין שמדובר בחוד החנית של ההצלחה באירופה.
לעומת זאת, בפן הניהולי הושחרה מאוד התדמית הספרדית לאחר שיו"ר ההתאחדות, אנחל מאריה ויאר, ודמויות חזקות אחרות נכלאו והסתבכו בפרשיית שחיתות בקיץ הקודם. עוד לפני הסתלקותו מהנוף הספורטיבי, ויאר היה האיש שמינה לתפקיד מאמן הנבחרת את ז'ולן לופטגי, שידריך את הלה רוחה במונדיאל הקיץ. לפחות בעניין הזה, נראה שמדובר הייתה בהחלטה נקיה ומקורית.
הפרופיל של לופטגי, שאימן את הנבחרת הצעירה לזכיה ביורו 2013 כאן בישראל, היה שונה בתכלית משני הווטרנים הקודמים לואיס אראגונס ו-ויסנטה דל בוסקה, שהובילו את ספרד לזכייה במונדיאל ופעמיים ביורו.
לכן, באופן טבעי מינויו של שוער העבר, שאימן ברמות הגבוהות רק את פורטו, התקבל בספקנות.
"אנחנו העיתונאים היינו משוכנעים שהמינוי הגיע כתוצאה מפוליטיזציה של ההתאחדות ופחות מתוך מחשבה על טובת הנבחרת. היום אנחנו מבינים שטעינו. ללופטגי מגיע כל הקרדיט על החזרת האופוריה שנוצרה שוב סביב הנבחרת הספרדית", כתב העיתונאי, רפא קבאלירה, מעיתון אל פאיס, שעה שהבטיחה הסלקסיון את הכרטיס למונדיאל.
לכאורה, אין צורך להיסחף יתר על המידה מכך שספרד סיימה את הבית המוקדם במקום הראשון והקדימה את איטליה הדועכת על אף שהפגינה דומיננטיות ממשחק הפתיחה. הרי גם בתקופות פחות טובות בהיסטוריה, הנבחרת האדומה הקפידה לעלות בקלילות (כמעט תמיד מפסגת הבית) והיא עושה זאת מאז טורניר הגמר של 1978 ברציפות מעוררת כבוד. גם המאזן של לופטגי מאז שירש את דל בוסקה, העומד על 13 ניצחונות ו-5 תוצאות תיקו, ללא שום הפסד, הוא פרט סטטיסטי נחמד ולא יותר, שכן הקדנציה של המאמן, שהאריך החודש את חוזהו עד 2020, תימדד כמובן על פי התוצאות בטורנירים הגדולים.
מצד שני, אותה אופוריה ותשוקה חוזרת שמתעוררת בספרד לפני משחק בינלאומי היא תוצאה של עבודה מקצועית נכונה וגמישות מחשבית של לופטגי. אם היה אפשר ללמוד לקח עיקרי מהכישלון במונדיאל 2014 (שלב הבתים) ויורו 2016 (שמינית גמר) הרי שבעולם הכדורגל המתפתח, אין עוד מקום לשמרנות טקטית שליוותה את סיום הקדנציה של דל בוסקה על הקווים.
לופטגי, גם מכורח הנסיבות ועזיבת הכוכבים הוותיקים (קרי צ'אבי, איקר קסיאס, צ'אבי אלונסו וכו'), הבין שהנבחרת כבר לא יכולה להתבסס אך ורק על הנעת כדור אובססיבית ולהתבשם בטיקי טאקה המפורסם. עליה למצוא פתרונות ליריבות שכבר למדו אותה עד דק והחליטו לשחק במערך של שלושה בלמים (כמו הולנד וצ'ילה ב-2014 ואיטליה ב-2016) – דבר שמוטט את השליטה הספרדית בטורנירי הקיץ הקודמים.
המשחק הביתי מול איטליה (0:3) במוקדמות המונדיאל היה מקרה בוחן מצוין. לופטגי בחר להחזיר את "החלוץ המזויף" לאופנה ושם את המפתחות בכיס של איסקו. הכוכב מיורו 2013, שלא תמיד מקבל אשראי הולם בריאל מדריד, היה איש המשחק עם צמד שערים כאשר שימש תפקיד מרכזי בחילול האנרכיה בהגנה האיטלקית הכה מסודרת.
שינוי המיקום עם דויד סילבה ומרקו אסנסיו הובילו להצגה הגדולה ביותר של הנבחרת בשנתיים האחרונות. נראה כי לופטגי שוקל ליישם את תכנית החלוץ המדומה גם במונדיאל הקרוב ואולי גם בגלל זה השאיר את אלברו מוראטה בחוץ. בסגל שבחר, הוא כלל רק שלושה חלוצים טבעיים, דייגו קוסטה, יאגו אספס ורודריגו.
הכדורגל המשכנע שהציגה הנבחרת בשנתיים האחרונות באו לידי ביטוי כמובן גם ב-1:6 על ארגנטינה נטולת ליאו מסי במשחק ידידות שהתקיים בחודש מארס במדריד. כאן בלט האופן שבו ספרד ולופטגי מתרגלים מצב שבו היריבה לוחצת אותה גבוה (כפי שעשתה לה צ'ילה ב-2014) ומצליחים להרוג את המשחק במשחק מעבר מעולה.
שלא חלילה נטעה, ספרד של 2018 עדיין שייכת לאנדרס אינייסטה, דויד סילבה וסרחיו בוסקטס – משרידי הזכויות הקודמות - והיא אכן משופעת בקשרים הטובים בעולם, אבל משתדלת לגוון את המשחק שלה, כאשר כמעט לכל שחקן בנבחרת יש יותר מתפקיד אחד. זאת אפשר להוכיח בדרך של הזימונים.
נתחיל מאחור. שימו לב שלופטגי בחר רק שלושה בלמים לסגל הסופי למונדיאל: סרחיו ראמוס וג'רארד פיקה הבלמים הטבעיים, כאשר נאצ'ו מסוגל לשחקן בכל אחת מהעמדות בהגנה. נכונים הדברים כם לסזאר אספיליקוואטה הכלבויניק ונאצ'ו מונריאל, שבארסנל הוצב לא מעט כאחד משלושה בלמים.
ייתכן והמתכון של שלישיית הגנה, מערך שלופטגי מיעט לתרגל, יהיה עוד חלק מתכניות המגרה של המאמן לקראת המונדיאל. גם בקישור אין אף קשר אחורי טבעי שיחליף את סרחיו בוסקטס, לא דבר מובן מאליו בנבחרת שחרטה על דגלה הרכב כמעט קבוע עם שני מספרי 6 בטורנירים הקודמים.
קוקה ותיאגו אלקנטרה, שהם יותר מספרי 8 באופיים, יצטרכו להיכנס למשבצת הזאת לסירוגין, אם וכאשר. אבל הגישה הזאת אומרת שספרד החדשה רוצה לשחק כדורגל יותר ישיר ופחות צפוי. גם בהתקפה אפשר ללמוד על דינמיות מחשבתית, כאשר רודריגו ויאגו אספס, שניים משלושת החלוצים של ספרד, הם שחקנים שיכולים לשחק בכנפיים ומרקו אסנסיו מסוגל לתפוס כמעט כל עמדה מעבר למחצית המגרש.
לופטגי, שזוכה לגיבוי מלא מהשחקנים שלו בכל רגע נתון, לא המציא את הגלגל. הוא נשען על המגמות שמתחוללות בכדורגל הספרדי בשנים האחרונות. זה לא מפתיע לפיכך שריאל מדריד תופסת את המקום הראשון במספר הנציגים שלה בנבחרת (לראשונה מאז 2002) עם שישה שחקנים לעומת שלושה של ברצלונה (אינייסטה עבר ליפן). יש לספרד ולבלאנקוס הרבה מאוד מן הדמיון.
חומר שחקנים שזכה כבר בהכל, שילוב נכון בין צעירים לוותיקים, סגנון משחק שאיננו קבוע, שחקני הכרעה ורסטיליים ומאמן שמחובר לחניכיו ורעב להצלחה. ללה רוחה יש את כל הסיבות להיות אופטימיים בניסיון להסתער על עוד תואר עולמי.
